שאלה
(מתוך הספר "[שמחת תורה]" – יורם טהרלב)
"כִּי-תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ, מַשַּׁאת מְאוּמָה*לֹא-תָבֹא אֶל-בֵּיתוֹ, לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. בַּחוּץ, תַּעֲמֹד; וְהָאִישׁ, אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ, יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת-הַעֲבוֹט, הַחוּצָה. וְאִם-אִישׁ עָנִי, הוּא*לֹא תִשְׁכַּב, בַּעֲבֹטוֹ. הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת-הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרְכֶךָּ; וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים, פרק כ"ד פסוקים י' - י"ג).
בפרשת כי תצא, התורה מציירת לפנינו תמונה מאוד נוגעת ללב:
אם אדם חייב לך כסף ולא מחזיר, ואתה רוצה לגבות את החוב/לקחת את העירבון, אז [אל תיכנס אליו הביתה] לקחת את המגיע לך לפי חוק!
ועוד: אם זה הבגד [היחידי] שיש לו – עליך [להחזיר לו] את הבגד כשיגיע הלילה, כדי שיהיה בו במה לישון.
במשפט מסכם ל2 מצוות אלה:
גם אם החוק לצדך, יש חוק שהוא מעל החוק – ה[חמלה]!
אבל אפשר לשאול: חמלה זה דבר שיש לכל בנאדם נורמאלי, לא רק בתור מצווה, החמלה לא דורשת לימוד, היא [תכונה טבעית]!
אז השאלה היא – איך אדם נורמאלי יכול להגיע למחשבה של [לא] להחזיר את הבגד (או משהו דומה) למשך הלילה?
על מקום החמלה בתורה, כותב שד"ל – [הרב שמואל דוד לוּצאטוֹ]:
"אם נחפוץ להדריך את הילד בדרך הטובה, ושתהיה הדרכתנו [מועילה באמת לתיקון מידותיו], אין לנו אלא [להשתדל ולהוסיף] כוח ואומץ להרגשת החמלה הטבעית הנטועה בליבו.
שאם נרגילהו לראות מעשי אכזריות, ולשמוע תהילות לאומץ לב, אין ספק שתחלש החמלה בליבו!
הילד ה"צוחק לזעקת בהמה" (=או ל[דבר אכזרי] אחר), יצחק (=יכול להגיע לכך שיצחק) ביום המחר לזעקת אביו ואמו (=לדברים הרבה יותר גרועים)..." (שד"ל על החמלה וההשגחה).
שד"ל כותב שחמלה זה דבר מולד – אבל בר שינוי.
אם האדם נחשף לאכזריות, אפילו הקטנה שבה, היא משפיעה עליו
.
לכן על האדם להשתדל בלעבוד על מידותיו, על הרגשת החמלה שמסתתרת בו שרוצה "לצאת לחופשי".
פרשת "כי תצא" באה במיוחד יחסית בתחילתו של חודש אלול, שהוא חודש [הרחמים] והסליחות.
ישנו עניין נוסף בימים אלה, שהוא ש[אנחנו] נרחם ונסלח לחברינו – והקב"ה יעשה לנו מידה כנגד מידה.
ואיך נגיע לאפשרות שנעשה זאת בשלמות? בעזרת עבודה על המידות שלנו.
אז קדימה לעבודה!
שבת שלום וחודש טוב!
חברים מקש
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו