חלפת שבויים ופדיון שבוין

ב"ה


שלום טל.


סוגיית החלפת שבויים היא סוגיא סבוכה מאוד. מפני שההלכה לוקחת בחשבון גם נושאים שוליים וצדדיים כגון עד כמה יש רייטנג להחלפה הזו ומה המשמעות הפוליטית של ההחלפה וכדומה .וכל זאת בכדי למנע מצב שהאוייבים ינצלו את הרצון להחלפה ויחטפו עוד ועוד.
ולכן נפסקה ההלכה שלא בכל מקרה פודים שבויים.
יש מקרים שכן ויש מקרים שלא.
על פוסק ההלכה לקבל מקסימום נתונים עדכניים בזמן אמת בכדי להחליט האם לפדות את השבויים.
השיקולים הם לכאן ולכאן ויש עוד המון שיקולים שנעלמים מהציבור לכן בפסיקה ציבורית רק הרבנים הראשיים הם המוסמכים לפסוק את ההלכה לככל ישראל.

הנתונים שיש לי ולך הם חלקיים וניזונים בעיקר מהתקשורת. ויש עוד נתונים שאולי אם הם היו מובאים לידיעתינו אז היינו חושבים כך או אחרת.

באופן כללי אומר לך כי מצוות פדיון שבויים היא אחת המצוות שמראות את הערבות ההדית ואת האחדות שקיימת בעם ישראל. מצווה זו נותנת לאזרח את התחושה של הערבות לא רק בחיים השוטפים והיומיומיים אלא בשעת צרה וצוקה ובשעת נגע ומחלה .תמיד יהיה מי שיעזור ויתמוך וישתדל . כי עם ישראל זה עם אחד יחיד ומיוחד.
עד כדי כך שנפסקה ההלכה שאם אדם מאחר [רגע אחד] ומתעכב סתם כך מלפדות את השבוי הרי זה שופך דמים.



אגב חביבותיה דמר טל החייל אני מעתיק לך את דברי השולחן ערוך יורה דעה סימן רנב

סעיף א
פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן. ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים. הילכך לכל דבר מצוה שגבו מעות בשבילו, יכולים לשנותן לפדיון שבויים. ואפילו אם גבו לצורך בנין ב"ה, ואפילו אם קנו העצים והאבנים והקצום לצורך הבנין, שאסור למכרם בשביל מצוה אחרת, מותר למכרם לצורך פדיון שבויים. אבל אם בנאוהו כבר, לא ימכרו אותו. (ומ"מ הנודר סלע לצדקה, אין פדיון שבויים בכלל ואין לפדות בסלע זו רק מדעת בני העיר (מהרי"ק שורש ז') כדלקמן סימן רנ"ו סעיף ד').

סעיף ב
המעלים עיניו מפדיון שבויים, עובר על לא תאמץ את לבבך (דברים טו, ז). ועל לא תקפוץ את ידך (דברים טו, ז). ועל לא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט, טז). ועל לא ירדנו בפרך לעיניך (ויקרא כה, נג). ובטל מצות פתוח תפתח את ידך לו (דברים טו, ח). ומצות וחי אחיך עמך (ויקרא כה, לו). ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח). והצל לקוחים למות (משלי כד, יא). והרבה דברים כאלו.

סעיף ג
כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים.

סעיף ד
אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם. אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה. וכן לת"ח, או אפילו אינו ת"ח אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול, פודים אותו בדמים מרובים. (ואם אשתו כאחר דמי או לא, עיין בטור אבן העזר סי' ע"ח).

סעיף ה
אין מבריחין השבויים, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מכבידים עולם עליהם ומרבים בשמירתם.

סעיף ו
מי שמכר עצמו לעובד כוכבים, או שלוה מהם ושבו אותו בהלואתו, פעם ראשונה ושניה פודים אותו; שלישית, אין פודים אותו. אבל פודים את הבנים לאחר מיתת אביהם. ואם בקשו להרגו, פודין אותו מיד, אפילו אחר כמה פעמים. (ושבוי שהמיר אפילו למצוה אחת, כגון אוכל נבלות להכעיס, אסור לפדותו). (טור) (ועיין לעיל ריש סימן רנ"א).

סעיף ז
עבד שנשבה, הואיל וטבל לשם עבדות וקבל עליו מצות, פודים אותו כישראל שנשבה.

סעיף ח
פודים האשה קודם האיש, ואם רגילין במשכב זכור, פודין האיש קודם. (ואם שניהם רוצים לטבוע בנהר, הצלת האיש קודם). (ב"י וכן משמע סוף הוריות).

סעיף ט
הוא ואביו ורבו בשבי, הוא קודם לרבו, ורבו קודם לאביו, אמו קודמת לכולם. (וע"ל סימן רמ"ב סעיף ל"ד).

סעיף י
אם איש ואשתו שבויים, אשתו קודמת לו. ובית דין יורדין לנכסיו ופודים אותה, ואפילו עומד וצווח: אל תפדוה מנכסי, אין שומעין לו.

סעיף יא
מי שנשבה ויש לו נכסים ואינו רוצה לפדות עצמו, פודים אותו בעל כרחו.

סעיף יב
האב חייב לפדות את הבן, אי אית ליה לאב ולית ליה לבן. הגה: וה"ה קרוב אחר, קרוב קרוב קודם, דלא כל הימנו שיעשירו עצמם ויטילו קרוביהם על הצבור. (מרדכי פ' השוכר). הפודה חבירו מן השביה, חייב לשלם לו אם אית ליה לשלם, ולא אמרינן דהוא מבריח ארי מנכסי חבירו (מרדכי פ' הכונס ופ' דייני גזירות ות' מהרי"ו סי' קמ"ח קמ"ט וב"י בשם מ"כ). וצריך לשלם לו מיד, ולא יוכל למימר אני ציית לך דין. ואם אית ליה אח"כ טענה עליו יתבענו לדין, דבלא זה אין אדם פודה את חבירו. (מהרי"ו סי' קמ"ט וכ"כ הב"י).


הרב רן ,ראש המכינה מוסר לך ד"ש רותח.....
תקפוץ לבקר אנחנו בקיבוץ בית רימון.





עוזיאל


.