חברה טובה שלי נפטרה וקשה לי להמשיך הלאה.

ברוך דיין האמת.
אחת מהתחושות הכי קשות שיכולות להיות לנו היא הידיעה שמישהו שאהבנו, שהיה
איתנו, שהיינו רגילים אליו, לצחוק, לשטויות, לרגעים המיוחדים לנו ולו,
פתאום הולך לו ככה, מבלי לקבל בכלל את ההסכמה שלנו.
וככל שהיינו איתו יותר זמן, ככה אנחנו מרגישים כאילו קרעו לנו חלקים מהלב
ווקברו לנו אותו ביחד עם האהוב/ה שנקבר.
והחור השחור הזה כואב, והגעגועים חונקים והתחושה הזו שאת מרגישה עכשיו, מוכרת וידועה עד כדי כך
שלמרות שהיינו אמורים לברך על פטירתו של אדם קרוב לנו 'ברוך הטוב והמטיב'
שהרי אם הכול משמיים והכול לטובה אז מה באמת הסיבה שנהיה עצובים?
הבינה התורה שאנחנו לא מלאכים והקשיבה ללב שלנו ולכן אנחנו מברכים:
'ברוך דיין האמת'.
ועדיין אני רוצה שתשאלי את עצמך למה את עצובה?
בגללה או בגללך?
אם זה בגללה, כי את לא מבינה לאן היא הלכה ואת רוצה לוודא שהכול בסדר
איתה, אז אם נניח היית יכולה לתקשר איתה והיא הייתה אומרת לך שכל כך טוב
לה עכשיו, וכן, ברור שהיא מתגעגעת אלייך ואת חסרה לה, אבל את יכולה להיות
רגועה כי היא קרובה לה' ובחיים לא היה לה כל כך טוב, מה אז היית
מרגישה?
אני מנחש שעדיין היית מרגישה שהלב שלך כואב, כי בכל זאת, היא חסרה לך.
היא הייתה פעם לידך, יכולת לשמוע אותה, לראות אותה, לגעת ועכשיו הכול נעלם...
ולא רק זה, אלא שאם הייתם באמת חברות טובות והיא הייתה חשובה לך ואת היית
חשובה לה, אז נראה לי שאם רק היית יכולה לדבר איתה, היית אומרת לה:
"את יודעת כמה את חסרה לי? את חסרה לי עד כדי כך שאני פשוט לא מסוגלת
לתפקד יותר. לא יכולה להמשיך הלאה".
מה עכשיו את חושבת שהיא הייתה אומרת לך?
נראה לי שהתשובה הייתה:
"שתדעי לך, שזה שעצוב לך שהלכתי לגן עדן, זה הדבר היחיד שמעציב אותי כאן.
אני מוקפת במלאכים ונמצאת ליד ה', אבל מה שמפריע לי לשקט זה הידיעה שאת עצובה ולא טוב לך".
אז אני שואל, לא כדאי בשביל שחברה שלך תרגיש טוב, שתנסי באמת להתבונן מבחינה אמונית:
שזה אומר לראות איך שהכול משמיים ואם באמת החיים שלנו כאן דומים לפרוזדור שאמור להכין אותנו לעולם הבא וכל העניין והתכלית שלנו הם הכנה לחיים האמיתיים של עולם האמת שבו נמצאת חברה שלך, אז אם המצב הוא באמת כזה אז אולי את כן יכולה לאט לאט לנסות ולהמשיך הלאה?
גם כי זה מה שבאמת קורה וגם כדי לא לצער אותה, כי אם את בצער אז היא יודעת שלא טוב לך ואז היא תהיה בצער, אז אולי כדאי לך לשנות קצת את הגישה.
אז מה נשאר לך לעשות?
פשוט לחכות לשבת הבאה, וב'לכה דודי', לכוון טוב במילות השיר:
"התנערי מעפר קומי לבשי בגדי תפארתך עמי"
לתת למנגינת המילים החזקות האלו לשאת אותך לעבר ההתחלה החדשה שלך
ואז אחרי שתנגבי את הדמעות, תוכלי להקשיב לקול הזה של הלב שלך שיישמע לך כקול שמוכר לך מאיפה שהוא, הקול של חברה שלך שילחש לך:
"תודה, עכשיו שאני רואה שהמשכת הלאה, אני באמת יכולה לנוח בשלום".
וככה, לאט לאט, בלי לחץ, תראי איך שאת חוזרת למסלול.

ושלא נדע עוד צער

אבינועם
avinoam811@gmail.com