השקעה בהדרכה (על בניה אישית וקבוצתית

שלום.

ראשית, יישר כח על הרצון להשתפר. באמת חשוב מאד להיות תמיד מודעים למצב הרוחני האישי, ולחשוב - מה אפשר לעשות בשביל להתקדם בו?

אני אפתח בכך, את קצת מתארת את המציאות במונחים של "או זה או זה": או שעושים מצוות או שמחפפים וחוטאים, או שאת בונה את עצמך או שאת בונה אחרים. אני לא אומר שהתיאור הזה לא "נכון", אבל נראה לי שיש עוד אופציות. אנסה להציג תפיסה של "גם וגם" ונבדוק כאן ביחד אם היא יכולה להועיל.
חשוב לי לציין כבר עכשיו שהשאלה שלך נוגעת בנקודה מהותית שמדריכים רבים מתחבטים בה. יש תפיסה די נפוצה שמציירת את ההדרכה כ"הקרבה", "נתינה", ואת המדריך כמי שנותן מעצמו למען הכלל בלי לקבל תמורה. אני רואה את התפיסה הזאת כשגויה, בעייתית ומזיקה, גם במימד האישי וגם במימד המקצועי. כאן, תפיסה של "גם וגם" היא הכרחית. מדריך טוב חייב בעצם "לקבל" ולהיבנות מההדרכה שלו, ולא להרגיש מותש ומרוקן מרוב שהוא "נתן". הדרכה טובה ומקצועית היא בסופו של דבר מתגמלת עבור שני הצדדים.
לכן, חלק משמעותי ממיומנויות ההדרכה הוא יכולת קבלת ההחלטות לגבי חלוקת הזמן והמאמצים. אין ספק שאין כמעט גבול לזמן שניתן להקדיש להדרכה ולהשקעה שכל אחד יכול לתת לטובת החניכים, הצוות והסניף. אם היינו נותנים למרבית המדריכים פטור מלא מלימודים בביה"ס, מעבודות הבית, מהשתתפות בימי הולדת ושאר ירקות, הם עדיין היו מוצאים את עצמם עסוקים מעל לראש בדברים שקשורים להדרכה ולסניף – כי תמיד אפשר לעשות יותר בתחומים האלה. עדיין, הדרכה טובה היא לא רק פונקציה של זמן. למרות שהרבה מדריכים משוכנעים שכמה שהם משקיעים יותר זמן – בסניף, בהכנת פעולה, צ'ופרים – אוטומטית הופך את מה שהם עושים למוצלח יותר - זה ממש לא ככה (קישורים לתשובות נוספות הקשורות להגדרת מטרות ולשאלה הנוכחית – בסוף העמוד).
נחזור קצת לשאלה הספציפית שלך: ההנחה שלך (כפי שאני מזהה אותה) היא די "כמותית": אני לומדת ולומדת, מתמלאת ומחכימה, ואז מוסרת את אוצרות החוכמה והניסיון שלי – הלאה. בהדרכה זה לא ממש עובד ככה. ההדרכה היא תהליך שגם החניכים וגם המדריכים שותפים בו. שניהם אמורים ללמוד ממנו, להסתקרן, לחשוב דרכו על עצמם בצורות חדשות ולקבל כלים להתמודדות עם אתגרים. אז נכון שהמדריכה בוגרת יותר מהחניכות, יודעת יותר ומגיעה להדרכה מוכנה וערוכה יותר לקראת מטרות ספציפיות. אבל דרך התהליך הזה של הנחיית החניכות, הכנת פעילויות איתן, שיחות, משחקים וטיולים משותפים, גם היא צומחת ומתפתחת בדרכה שלה. לא כ"עוד חניכה" בקבוצה, אלא כמדריכה שמנהיגה ומארגנת את הקבוצה. במובן הזה, הערך של הלמידה וההתפתחות שלך כמדריכה לא חשובים רק להנאה ושביעות הרצון שלך, אלא גם לאיכות ההדרכה מהבחינה המקצועית. מדריך ששקוע בעיקר בשאלה "איך אני דוחף לחניכים שלי עוד ידע וניסיון שלי כבר יש" עלול בקלות להיקלע לעמדה שיפוטית כלפיהם, לתחושה של "מורה מול תלמידים", לתסכול ואפילו לכעס על החניכים. כל זה בגלל שעמדה כזאת מפספסת לגמרי את היתרון היחסי, את "הקטע" המהותי בהדרכה. העניין הוא לא להעביר ידע, לתת שירות, או לחולל שינוי. העניין הוא להיות. במובן הבסיסי ביותר, העניין הוא להעניק לחניכים תחושה שהם רצויים ואהובים כמו שהם, ושהם יכולים למצוא בקבוצה ובמדריך אוזן קשבת וכתף שניתן להישען עליה לפעמים, ופשוט להיות איתם. זה נכון שחלק מזה הוא להגיע להישגים חינוכיים והתנהגותיים מסוגים שונים, אבל הבסיס הכי בסיסי, שבו תלויה גם היכולת להשיג מטרות, הוא ההכלה – לקבל את כולם, והיחד בקבוצה. התהליך שכולם שותפים לו בלי קשר לרמת הצדיקות שלהם.
לכן לדעתי ההדרכה היא דווקא הזדמנות מצוינת להתפתחות ולמידה של מדריכים. הזדמנות לחיבור של למידה תיאורטית של תכנים למציאות בשטח. אגב, גם בהיבט התורני או האמוני. קחי בחשבון שמאוד ייתכן התחושות שלך לגבי "חפפנות" הן ממש לא נדירות. יש סיכוי טוב שהמדריכים בצוות שלך והחניכים שלך חווים גם הם תחושות כאלה. זו הזדמנות מצוינת לאפשר לאנשים להתבטא, להביע את הלבטים שלהם, את התחושות, ובכך לתת להם אישור. כולם מחפפים לפעמים, כולם טועים לפעמים – ככה זה. עכשיו השאלה היא האם כל אחד מתחבא בפינה החשוכה שלו עם פטיש ומסמרים ו"מתקן" את עצמו, או שיושבים יחד וחושבים מה אפשר לעשות עם זה, ומה זה בכלל אומר, "לחפף", ומה אנשים אחרים עושים כשזה קורה להם. יכול להיות שאת כמדריכה תחליטי להכניס לדיון הזה מסרים ערכיים בסגנון "למה בעצם זה לא כיף לחפף", או איזה סיפור או משחק שקשורים לזה ויש בהם נקודה למחשבה מבחינה מוסרית-חברתית או תורנית. ועדיין, החלק החשוב הוא לא ה"טיפים" או התיקונים אלא היכולת שלך, של החניכים, ושל כולנו בעצם – לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, לדעת שאנחנו בסדר, ושאנחנו לא רק [חייבים] להשתנות ולשפר – אלא גם [רוצים] להשתנות ולשפר. ולפעמים ההבדל הקטן הזה הוא כל ההבדל.
אם לוקחים את ההדרכה במובנה הרחב והמושקע - יש בה הרבה מחשבה, למידה והתבוננות עצמית. יש בה לימוד רלוונטי שמביא לידי מעשה, וסוג כזה של לימוד יכול להביא להתפתחות יותר משמעותית מלימוד "רגיל". אדרבא, ההליכה בשני מישורים מקבילים – לימוד ויישום שלו במציאות היומיומית של הקבוצה והסניף – יכולה גם לשפר את החשק ללמוד וגם את היכולת להגיע להישגים בהדרכה. המפגש בין הלימוד התיאורטי לבין המציאות החינוכית והחברתית בסניף, נותן למדריך משוב מתמשך לגבי איכות הלימוד שלו: האם הבנתי את מה שלמדתי? האם הצלחתי לתרגם את הלימוד למשהו ממשי? האם הצלחתי להביא את עצמי למקום חדש, טוב ויעיל יותר בזכות הלימוד? ייתכן שלפעמים הרבה יותר קל להתנתק מהמציאות המורכבת, להיכנס לאיזו מערה, להתרכז בלימוד ו"להתמלא", אבל תמיד נגיע בשלב מסוים למקום שבו נצטרך לבחון את החיבור בין הלימוד שלנו למציאות שסביבנו, לקהילה, למשפחה, לעבודה ולחברים. להדרכה טובה יש סגולה של יצירת הנעה ללמידה, לפיתוח מיומנויות. אגב, לא רק למידה תורנית, אבל גם. מצד שני, אולי לא כל מדריך יכול או רוצה להביא את עצמו לנקודה כזאת, ויש כאלה שמעדיפים לקחת את ההדרכה "יותר בקלות". במקרה כזה ממילא הערך המוסף של הלימוד וההתפתחות הוא קטן יותר.
לסיכום: את שואלת "האם עדיף להישאר בהדרכה או לעזוב ושיהיה לי זמן ללימוד עצמי ושיפור עצמי?". והתשובה היא בעצם: אם את יכולה לגשת להדרכה כפרויקט של לימוד ושיפור עצמי – כולם ירוויחו: את, החניכים, והחברה כולה. אם יש אצלך הפרדה בין לימוד ושיפור עצמי לבין ההדרכה – אולי באמת לא בטוח שזה הדבר הנכון בשבילך כרגע. אבל אם את מגיעה למסקנה כזאת, כדאי שתבדקי מה כן את מתכוונת לעשות במקום ההדרכה, ואיך זה יכול להביא אותך למקום טוב יותר, ולא להתמקד רק ב"בריחה" מההדרכה.
מומלץ להציץ בתשובות הבאות הקשורות להגדרת מטרות כאן: https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=162403 (מה קורה כשהחניכים "צדיקים")
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=164193 (איך נער/ה יכול/ה בכלל להדריך)
בהצלחה רבה!
אוהד
תגובות, שאלות והערות יתקבלו בברכה כאן באתר או במייל: nuvy23@gmail.com