שאלה
שלום כבוד הרב.
אני סטודנט חילוני בן 23. תמיד הייתי מאמין, ובתקופות מוקדמות יותר בחיי אף הייתי קרוב יותר לדת (תפילין, בית כנסת שבתות וחגים, ככה בקטנה). לאחרונה אני סובל מהפרעה נפשית דיסוציאטיבית שנבעה מהתקף חרדה. הפרעה דיסוציאטיבית יוצרת הרגשת ניתוק מהעולם, הרגשה כאילו אתה נמצא בתוך חלום(יש לציין שבוחן המציאות תקין לגמרי, כלומר אני יכול לתפקד נורמלי לגמרי, פשוט הכל מרגיש לי מוזר. אני יכול לנהל איתך שיחה פורה בלי שתרגיש לרגע שמבתוכו אני סובל ומרגיש מנותק). עקב הניתוק הזה, שמתבטא בהמון חרדות, כל תפיסת העולם משתנה. שאלות פילוסופיות מציפות את מוחי ומעלות בי חרדות ברמה גבוהה עד כדי חוסר תפקוד. יש לציין שאני סטודנט עם יכולות גבוהות ובעל ציונים גבוהים מאוד, אך כרגע הראש שלי לא נמצא בכלל "בעולם" ואני לא יודע איך אחזור לספסל הלימודים באוקטובר. שאלות כמו למה אני קיים, מה המשמעות, האם כל מה שאני רואה הוא אמיתי, האם אני היחיד בעולם (ובהתאם כל חווית החיים היא מעין סרט רץ), מחשבות על עצם הקיום שלי ולמה דווקא אני, מציפות אותי חרדה ברמה גבוהה מאוד, ובו זמנית מביאות אותי למסקנה ברורה מאוד שאני לא סתם פה, בטח ובטח לא בשביל לראות טלויזיה ולהעביר שעות בפייסבוק). מחשבות אלו לא מרפות ולא נותנות לי מנוח ומוגדרות כמחשבות טורדניות בעולם הפסיכולוגי. אני פונה אליך כבוד הרב, לשמוע את דעתך בתור איש רוח הבקיא בפילוסופיה היהודית. איך אתה מתייחס ל"מציאות" החדשה הזאת שאני מתמודד איתה? אני מאמין שאתה, בניגוד לפסיכיאטר שאיבחן אותי, לא היית מסתכל על זה כמחלה נפשית אלא כמצב תודעתי רוחני אחר(או שלא?). תמיד חשבתי על התקרבות לדת (איפשהו תמיד הרגשתי שאני חי לא נכון, לא ממצה משהו) , אבל אני, בתור אדם מתון מאוד, חושש מלעשות זאת דווקא ממצב של מצוקה.אין לי שאלה קונקרטית אך אשמח לשמוע את התייחסותך הכללית לנושא.
תשובה
שלום וברכה
מכתבך מאוד מרגש ומיוחד.
עמדתי הרוחנית היא שאכן צריך ללכת בשני מסלולים. צריך ללכת במסלול טיפולי מקצועי – וזאת כדי להתמודד עם היסודות האורגניים המאובחנים של המציאות בה אתה חי, ולשחרר את עצמך מהמשא הכבד המיותר שאתה סוחב על כתפיך, וסובל ממנו מאוד. הטיפול המקצועי לא בא להגדיר אותך כ"פסיכי", אלא (ככל טיפול רפואי) בא לשחרר אותך מחסימות ומצוקות שסותמות לך את שערי האורה של החיים. אני רוצה אפוא לעודד אותך להמשיך בקשר עם בעלי המקצוע בתחום.
המסלול השני הוא המסלול המופיע בשאלתך. אתה צודק מאוד כי בהחלט יש מקום לבירורים רוחניים על תפקידנו בעולם, על השליחות שלנו, על כך שהחיים אינם רק סרט שבו אנחנו צופים אלא הם סיפור שאנו יוצרים אותו, וכדו'. המחשבות האלה לא צריכות להיות טורדניות, והן לא צריכות להשתלט על התודעה. הן צריכות להיות שם כאטמוספרה כללית של החיים, האומרת לאדם כי באופן כללי – כדאי שחייו יהיו מכווננים יותר. הכוונון הוא לכך שאנחנו רוצים למצות את החיים – את הכשרונות שלנו, את הקדושה שלנו, את השליחות שלנו, את המוסר שלנו וכדו'. זה לא צריך להטריד אותנו. זה צריך לשמח אותנו, ואם מצליחים לחיות בדרך זו בה הכיוון הכללי הוא אכן חיים של ייעוד, אבל זה לא מונע את שמחת החיים, את העיסוק בהם, ואת ההשתלבות בעולם – זה טוב מאוד.
האם זה נראה לך ?
כל טוב