שאלה
חודש טוב!
לאחר האסון הנוראי שקרה בישיבת מרכז הרב התעוררה בליבי שאלה שאני לא מצליח להוציא מליבי.
אני יודע שזה נורא להרהר אחר הקב"ה אולם אני לא מסוגל להבין כיצד יכול להיות שדווקא בחורי ישיבה בשעה שלמדו תורה , דווקא בשעה זו , נקטפו והלכו לעולמם.
על דוד המלך סופר כי נתגלה לו כי הוא עתיד למות בשבת ועל כן למד תורה כל שבת על מנת להינצל מגזר הדין.
לא מסתדר לי לי שדווקא נערים, שלמדו תורה,טלית שכולה תכלת, דווקא הם נרצחו.
אני מרגיש נורא שעולה בי שאלה זו אך בכל זאת אני לא מצליח להתמודד איתה לבד.
בתודה מראש
השואל
תשובה
שלום,
ראשית ההרגשה שלך היא טבעית, ואולי צורתה הראשונה היא בשמה רבינו המבקש מהקב"ה 'הודעני נא את דרכיך'.
הדבר אולי החשוב ביותר הוא לדבר, לשאול, להציף את הדברים מעל לפני השטח ולא רק להשאיר בלב את ההרגשה הקשה הזו.
אך מצד שני תמיד צריך שנדע - 'וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ'. פעם שמעתי הסבר נאה לפסוק זה, אנו מכירים רק את דרכיו של הקב"ה למפרע, בראי ההסטוריה בסקירה כללית, אבל מטבענו כבני אדם לא נוכל תמיד להבין כל דבר כאן במקום ועכשיו.
השאלה הכואבת שאתה מעלה, ימיה כבר מחנוכת המשכן, במות נדב ואביהו 'בקרובי אקדש', לאורך כל ההסטוריה המשך בעשרת הרוגי המלכות, עד קדושי השואה.
התורה ודאי מגנא ומצלא כמו שאומרת הגמרא בסוטה, אך זה מצד שני אי אפשר להבין את הדברים בפשטות גמורה, שכל מי שלומד תורה הוא מחוסן, אלא (כמו שהגמרא שם בעצמה מסבירה במשל האיש שהולך בדרך)שהתורה מאירה את הדרך וממילא היא מצילה את האדם. אך מצד שני, כמו שפתחנו - דרכיו של הקב"ה לפעמים נסתרות מאתנו, ואז לפעמים אנו בוכים, תמהים, לא מבינים - אך זהו רצונו יתברך.
אני חשוב שכאן בדיוק באה הנקודה החשובה - מה אנו עושים עם ההרגשה הזו, התחזקות באותה דרך של הנערים הללו - יותר לימוד תורה, יותר מסירות נפש לארץ ישראל ועם ישראל.
בשורות טובות, ישועות ונחמות.