שאלה
עשיתי לא מזמן עבודת סמנריון באוניברסיטה בה הייתי צריכה לראיין כמה אנשים משתי אוכלוסיות שונות. בקבוצה השנייה שראיינתי היה חסר לי בן אדם אחד ולא הצלחתי למצוא מישהו עם האפיונים המסויימים אותם הייתי צריכה. השקעתי הרבה מאוד על העבודה הזאת באופן כללי, וחיפשתי ולא מצאתי בן אדם שמתאים (למרות שאני יכולה לשער שאם הייתי מתאמצת עוד יותר אולי כן הייתי מוצאת מישהו) לכן המצאתי ראיון שאת מה שכתבתי בו ביססתי פחות או יותר על מה שאמרו לי האנשים האחרים והרחבתי קצת והוספתי גם דברים שלא נאמרו לי אבל בהחלט יכולתי לשער שמדובר בדברים שיהיו אנשים מאותה אוכלוסייה שיסכימו לגביהם.
כבר הגשתי את העבודה וקיבלתי עליה ציון והבעיה היא, שכמה מפתיע, אני מרגישה עכשיו ממש רע עם עצמי...
אני לא מרגישה שאני מסוגלת לבוא אל המרצה (לשלוח לו מייל יותר נכון כי כבר לא יוצא לי להפגש איתו) ולומר לו שיש ראיון אחד שממוצא על סמך דברים שנראה לי שהיו אומרים לי. כל הזמן אני חושבת על כך שעדיף להתבייש בעולם הזה ולא בעולם הבא (ורק המחשבה הזאת ממש מצמררת אותי) אבל אני פשוט מרגישה שאני לא מסוגלת להתוודות על כך.
איך ניתן לכפר?? האם עצם זה שאני כ"כ מתחרטת עכשיו, שאני אוכלת את עצמי, וכמובן מקבלת בלי נדר לעולם לעולם לא לחזור על זה שוב זה מספיק?
תשובה
שלום
אשריך, עצם זה שזה כ"כ מפריע לך זה כבר מעלה גדולה בפני עצמה.
לעצם הענין, אני חושב שכדאי לך לתאר למרצה את סדר השתלשלות העניינים, למרות שכבר אין לך קשר איתו, לומר לו עד כמה זה מפריע לך ולבקש את סליחתו או את הדרך לכפר על-כך לפי ראות עיניו.
עצם הווידוי על המעשה בפניו והפתרון שהוא ימצא/יציע לך יעשה לך טוב (גם אם תדרש עבודה בעקבות אותה שיחה/מייל).
אשמח לשמוע מה עשית עם הסיפור הזה בהמשך
בהצלחה