הסבר ענין גן עדן

שלום חירות,

השאלה שלך נוגעת באחד מעקרונות היהדות היסודיים ביותר: שכר ועונש. כלומר, כל אדם מקבל גמול מאת ה´ על האופן שבו הוא חי את חייו. על כל הטוב שאדם פעל בחייו הוא מקבל שכר ועל כל הרע שפעל הוא מקבל עונש. אפשר לומר שהמילים "גן-עדן" הם פשוט כינוי למצב הנפלא שהאדם הצדיק יהיה שרוי בו לאחר מותו, ו"גיהנם" הוא כינוי למצב הקשה של הרשע לאחר מותו.

שאלת האם אדם שמעולם לא עבר על איסור רציחה או איסורי עריות עלול להיכנס לגיהנם. ככל הידוע לי אין לכך קשר. כמובן שיש מעמד מיוחד למצוות שהזכרת: שלא לרצוח ושלא לגלות עריות, וכן למצוה שלא לעבוד עבודה זרה. למשל, אנחנו יודעים שבית המקדש הראשון חרב דוקא מפני שעברו על שלוש המצוות הללו, אף שודאי עם ישראל חטא באותה תקופה גם בעבירות נוספות. שלוש המצוות הללו גם מיוחדות בזה שנאמר עליהם "יהרג ואל יעבור". אולם, אין למצוות אלו "בלעדיות" על גיהנם. אדם לא יכול לומר שכל עוד הוא מקיים את שלוש המצוות הללו הוא ינצל מן הגיהנם. להפך. חז"ל אמרו בתלמוד (בבא-קמא נ) שה´ לא יוותר על אף עבירה. ועוד אמרו בתלמוד (חגיגה ה) שאפילו השיחות שאדם שוחח בימי חייו, פשוטות ותמימות ככל שתהינה, תוזכרנה לו כשיעלה לשמים לאחר מותו, וכל שכן שמעשיו כולם ישפיעו על גורלו. ואם המעשים הרעים כך, אז קל וחומר שהמעשים הטובים כולם משפיעים על תוצאות הדין שלנו בשמים. בקיצור, כל מעשה חשוב!

לפעמים בן אדם חושב לעצמו שהוא עשה המון עבירות, וזה מדכא אותו. הוא מרגיש שהוא "גמור" ואין לו סיכוי "להגיע לגן-עדן". לכן אנחנו צריכים להפנים עקרון מאד חשוב: הרמב"ם, בספר יד-החזקה (הלכות תשובה פרק ג), מבאר לנו שכשאדם מת שוקלים בשמים את זכויותיו ואת עוונותיו, ועל פי תוצאות השקילה הזאת מחליטים על "עתידו". ומדגיש לנו הרמב"ם שמספר המצוות והעבירות איננו חשוב. מה שחשוב הוא משקלן, כלומר חשיבותן ועוצמתן הרוחנית. יכולה להיות עבירה אחת ששקולה כמו מצוות רבות, ולהפך - יכולה להיות מצוה בודדת ששקולה כנגד עבירות רבות. ועוד אומר לנו הרמב"ם, שאיננו יכולים למדוד את ערכן של כל מצוה או עבירה, אנחנו לא יודעים לאיזה מעשה יש משקל גדול ולאיזה מעשה יש משקל פחות, ושיפוט זה מסור לריבונו של עולם בלבד. כלומר, אפילו אם נראה לנו שמצוה מסוימת היא קלה וזניחה יתכן שבעיני רבונו של עולם זו מצוה גדולה ומכריעה במיוחד, וכן לענין העבירות. לכן, אדם אף פעם לא צריך להרגיש ש"הכל אבוד". מי יודע, אולי מעט המצוות שעשה שקולות לפני רבונו של עולם יותר מכל העבירות? מצד שני, אסור לאדם לחשוב: "הכל בסדר. לא נורא אם אעשה כמה עבירות, הרי כבר עשיתי כל כך הרבה מצוות". ההדרכה של חז"ל המובאת בתלמוד היא שלא נעשה חשבונות כאלה. במקום זה הם אמרו (קידושין מ): "לעולם יראה האדם עצמו כאילו חציו חיב וחציו זכאי". כלומר, אין לנו מה להתעסק ב"מאזן" המצוות והעבירות שלנו, במה שעשינו בעבר, ועלינו להתיחס למצבינו כאילו אנחנו "בתיקו". הפנים שלנו צריכות להיות מופנות בעיקר אל ההווה והעתיד, אל מה שבידינו לעשות עכשיו. עלינו לדעת שתמיד בידינו להכריע את מצבינו הרוחני לכף זכות או חלילה לכף חובה. אדם צריך לחשוב כאילו המצוה שהוא יכול לעשות עכשיו היא המכניסה אותו לגן עדן, והעבירה - לגהנם.

והנה עוד דבר שאנחנו יודעים: חז"ל אמרו (מסכת אבות, סוף פרק ה) שהשכר שאנו מקבלים על המצוות נקבע בהתאם לצער, להשקעה, למאמץ שאדם משקיע. ככל שבצוע המצוה קשה יותר על האדם, הרי שהוא מקבל עליה יותר שכר. וכן לענין עבירות. ככל שקל יותר להימנע מעבירה כך העונש עליה יותר חמור. למשל, שני אנשים שמקיימים מצות לולב בסוכות. במבט ראשון המצוה של האחד שוה בערכה למצוה שעושה השני. שניהם אפילו שילמו על ארבעת המינים אותו סכום כסף. אבל האחד עני, וכל שקל ששילם משמעותי לגביו, ואילו השני עשיר ולא היה מרגיש אפילו אם היה צריך לשלם כפליים. המצוה של העשיר אכן נפלאה מאד. אבל המצוה של העני גדולה ונפלאה ממנה עשרת מונים. ועוד דוגמא: אדם שגדל במשפחה רחוקה מתורה ומצוות ועכשיו רוצה להתחזק ולהתקרב לה´. בשבילו כל מצוה קשה. הוא לא רגיל, אנשים מסביבו צוחקים עליו. כל עבירה שהיה רגיל לעשותה עד עכשיו, כמה קשה לו עכשיו להתגבר ולהימנע ממנה? אדם כזה עשוי להרגיש: איזה ערך יש למצוות שלי אם כל העבר שלי מלא בעבירות? אבל האמת היא בדיוק הפוכה. לאדם כזה שכל העבר שלו מלא בעבירות, כל מצוה שלו עכשיו גדולה ונפלאה מאד מאד. בקצור, אין שני אנשים זהים ואין שני מצבים זהים ואין שתי מצוות זהות, ורק ה´ יודע לעשות את השיקול הזה מהו הערך של כל מצוה או עבירה. (רציתי רק להדגיש שאי אפשר להשתמש בקושי כתירוץ. כלומר, גם כשקשה להימנע מעבירה חייבים להתגבר. וגם אם קשה לעשות מצוה צריך להתאמץ ולעשות. חז"ל אמרו (מסכת יומא דף לה): "הלל מחיב את העניים". כלומר כשיבוא אדם לשמים ויאמר לא קיימתי מצוות בגלל שהייתי עני, יאמרו לו: הרי הלל הזקן היה עני מרוד יותר ממך, ואף על פי כן קיים בשלימות את התורה. ועוד אמרו חז"ל שיוסף מחייב את אלה המתפתים ביצרם. כלומר, אם יאמר אדם: לא קיימתי מצוות בגלל כל הפיתויים שהפריעו לי, יאמרו לו: הרי יוסף הצדיק, כשהיה עבד במצרים ואשת פוטיפר אדונו ניסתה יום יום להחטיאו תוך איום על חייו, ניצב בפני פיתוי גדול משלך ואף על פי כן הוא עמד בו בכבוד. כלומר, הקושי בקיום המצוה איננו מצדיק חטאים, אך הוא בהחלט מעלה את ערכה של המצוה בעיני ה´).

ודבר מאד חשוב בהקשר הזה הוא כוח התשובה. אנחנו יודעים שאדם שמתחרט על מעשיו הרעים ומחליט להימנע מהם להבא, ה´ מוחל על חטאו ומוחק אותו ולא מביא אותו בחשבון בכלל. כל אדם, לא משנה כמה הוא חטא וכמה הוא היה רחוק מתורה ומצוות, התשובה מועילה לו להיחשב צדיק גמור. בחזרה בתשובה יש כח כל כך מיוחד שהיא יכולה לשנות את האדם מקצה לקצה. לא רק אנשים רחוקים, "חילוניים", חוזרים בתשובה. כל אדם, אפילו צדיק גדול, יכול וצריך לעשות תשובה, לתקן את כל מה שטעון אצלו תיקון. לכן, אנשים צעירים שכל חייהם לפניהם, כמו ידידייך, שחשים ש"ברור שהם ילכו לגיהנם", חיים בטעות גדולה. אפילו אדם ששב בתשובה רגע לפני מותו נחשב צדיק גמור, וקל וחומר לאדם צעיר שמתקן את מעשיו. אסור להתיחס לגן-עדן וגיהנם כאילו זה גורל. זה תלוי רק בנו, ובידינו לקבוע את שכרינו. ואם עד עכשיו היית "רע", מה שהיה היה. חרטה והחלטה לעשות טוב להבא מתקנת את כל זה ברגע אחד.

אני מקוה שעניתי לשאלה שלך, אבל יש עוד דבר שאולי כדאי לחשוב עליו. אמרו חכמינו (מסכת אבות א ג) שהטוב ביותר הוא שאדם יעשה מצוות שלא על-מנת לקבל פרס. כלומר, למרות כל מה שאמרנו, למרות שמובטח לנו שכר ועונש על כל מעשינו בעולם הזה, לא ראוי שנקיים מצוות רק כדי לקבל שכר ולהינצל מעונש. עיקר המטרה שלנו בקיום המצוות, ובכלל בחיים שלנו, היא להיות טוב בעצמינו ולהיטיב לעולם שבו אנו חיים, ולעשות על ידי זה נחת-רוח לה´. כל מצוה שאנחנו עושים הופכת אותנו להיות יהודים יותר טובים, יותר שלימים, יותר ישרים, יותר מוסריים, ויותר בריאים מבחינה רוחנית. והיא גם משפיעה לטובה על כל הסביבה שלנו, על כל העולם שלנו. כשאנחנו מסתכלים, אנו יכולים לראות שאנשים רוצים מאד להיות טובים, להיות מוסריים. אחרת, מדוע אנשים עוזרים אחד לשני, הרבה פעמים בלי שום תמורה או טובת הנאה ולפעמים אפילו תוך הקרבה מסוימת? למה אדם מרגיש רע בתוכו אחרי שהוא עשה משהו שהוא יודע שהוא רע? אנחנו קוראים לזה מצפון. כלומר, הטבע העמוק שלנו דורש מאיתנו להיות טובים, ואם אנחנו עושים משהו מנוגד לזה זה כואב לנו בנפש. בני האדם מצאו להם הרבה דרכים להשכיח מעצמם את הכאב הזה, כדי שהם יוכלו להמשיך ולעשות מעשים רעים ולא לחוש את הכאב הפנימי שזה יוצר. למשל, הבילויים וההנאות שאנשים רודפים אחריהם כל הזמן, הכיף הרגעי הזה שחולף בן רגע, הוא סם השכחה "מעולה". ובמיוחד כשאדם כזה נמצא בחברת אנשים אחרים כמותו, והם לועגים יחד לצניעות, לחסד, לאמונה בה´, וכן הלאה, אז התמיכה החברתית שהוא מקבל מהם משכיחה ממנו את הכאב. אבל הרבה פעמים, כשאותם אנשים נמצאים לבד בינם לבין עצמם הם חשים עמוק בבטן ריקנות, חולשה, אכזבה, בושה. גם אז יש דרכים "מצוינות" לשכוח את הכאב. אפשר לשמוע מוסיקה רועשת, לראות טלויזיה, אפילו להשתכר. אפשר תמיד לנסות לשכוח, לברוח. אבל אנחנו מעדיפים להשקיע את המאמץ ולהיות אנשים טובים וצדיקים כמו שהנפש שלנו רוצה עמוק עמוק בפנים. מהו עולם הבא? זהו המקום ששם אי אפשר יותר לשכוח את הכאב הזה. שם אין שום דבר שיאפשר לנו להתעלם מהכשלונות שלנו, מהאכזבה שלנו מעצמינו, מהבושה. יכול להיות שזה חלק מה"גיהנם": שמי שחטא וחטא, יגיע בסוף לעולם הבא וירגיש את הכאב הנורא של הבושה ושל הכשלון בלי שום יכולת לשכוח, וכל מעשה רע שעשה יזכר לו ויוסיף לו כאב על כאבו. הדרך היחידה להנצל מהאסון הזה היא לשוב בתשובה בעולם הזה על כשלונותינו, להצטער עליהם ולתקנם. ואז כל החטאים שלנו לא יזכרו לנו בעולם הבא ולא יגרמו לנו בושה או כאב. והמעשים הטובים שעשינו בעולם הזה, כולם, יגרמו לנו עונג רב שם בעולם הבא. זהו ה"גן-עדן" האמיתי שאנחנו צריכים להשקיע בו את המאמץ: פשוט להיות טובים בהתאם לטבענו העמוק, ולעשות לה´ נחת-רוח.

כל טוב,

ארי

arislogin@gmail.com