שאלה
בסד
שלום
אם אנחנו מאמינים שהכל לטובה, והקב''ה מנהיג את עולמו ברצונו בלבד, ויש צורך בגלות, ובירידות,
וביסורים שכל אחד עובר, אם בן אדם מפנים את יחודו יתברך בעולם שאין עוד מלבדו,
אז איך בן אדם יכול להשתתף בצער השכינה שהוא מבין זאת ? או חורבן בית המקדש ?
איך אפשר בכלל להיות עצוב, לחוש צער..ואם אני בוכה כי זה חסר לי. אז אני בוכה על חסרוני בלבד שיתמלא
כמו תינוק שלקחו לו את הצעצוע, שזה באיזשהו מקום הצער מראה על חיסרון ופגם באמונה שלנו ובידיעה שאין עוד מלבדו
כי בוודאי כל הגלות נצרכת וזה יתברר לעתיד לבוא כמובן. ואם הבכי עצמו נצרך לתיקון של הגלות, וכי בלעדיי זה הבריאה לא תגיע לתיקונה ?!
וכי בבחירה של האדם אדם מונע משהו מבורא עולם ?! שהנהגתו תהיה שלמה ומושלמת מכל הבחינות..הרי זה יגיע בסופו של דבר..זה לא ברור.
אולי יש פה נקודת הסתכלות שבאמת - זה פגם וחיסרון שאדם בוכה ומצטער על שחרב הבית. או שאולי צריך לבוא בגישה של פרדוקס
אני בוכה על החורבן ומשתתף כי זה נצרך לתיקון אבל בד בבד אני מבין שגם בלעדיי זה לא צריך את זה והעולם יגיע לתיקונו.
כמו צדיקים שעבדו את השם ונפטרו והעולם המשיך לתפקד..
תשובה
שלום
התודעה שלנו, ולהבדיל גם ההתגלות האלוקית בעולם, הן בעלות שכבות עומק, כל שכבה נכונה לכשעצמה.
אנו שמחים על דרך ד' בעולם, על היעד ועל הצורך בתיקון שגורם לנו לדבוק בד' ע"י עמל ובניין עצמי.
אך בה בעת אנו עצובים על הקושי והכאב. העצב אינו יאוש או דיכאון אלא צער על כובד המשא, בצד השמחה על הדרך.
כשאדם בתודעה עליונה, הוא שמח. כשאדם בתודעה המציאותית ההווית הוא כואב. אדם בריא עובד ד' הוא אדם החי בה בעת בכל השכבות הללו, אשר אינן סותרות כלל.
השאלה אם כן אינה זו שאלת אלא עקרונית אף יותר- עבור מה הצריך ד' מלכתחילה עמל וכאב כדי להגיע מעלה וכדי לבנות קומה רוחנית עצמית? - זו שאלה אחרת, ויש בה תשובות ברמות שונות כפי שתראה אם תעיין בתשובות שניתנו באתר.
כל טוב