שאל את הרב

הכיסא הריק

חברים מקשיבים 29/07/11 12:49 כז בתמוז התשעא

שאלה

לא רק ששלושת השבועות נוחתים בדיוק באמצע הקיץ ועוצרים את כל הכיף של החופש הגדול, עכשיו הולכים לעשות לנו עליית מדריגה. 'תשעת הימים'! בלי ים, בלי בריכה, בלי בשר, בלי מוזיקה. טוב שלנשום מותר... זה מה זה לא מתאים לי עכשיו. אין לי מושג איך אעסיק את עצמי בימים האלו בלי לטפס על הקירות משעמום. יש איזה הקלות למי שקשה לו עם כל הסיפור הזה?

תשובה

שלום לך.
אתה נוגע בקושי אמיתי מאוד. איך אפשר התאבל על משהו שמעולם לא היה לך, שאינך מרגיש בחסרונו ושאתה מרגיש שחייך מתנהלים מצוין בלעדיו? זה קשה עוד יותר כשמדובר בדבר שהוא מעבר להשגתנו. הרי אין לנו אפילו מילים לתאר מה זה אומר בית ששכינתו של אלוקים שרויה בתוכו, ואיך נראים החיים בעולם שדבר כזה קורה בו. אך אולי דווקא בגלל זה, הימים האלו כל-כך חשובים לנו. ראשית, הם עוזרים לנו להפנים את התובנה שדברים שקרו לפני אלפי שנים משפיעים עלינו עד היום. אם אדם וחווה לא היו אוכלים מן העץ, מי יודע, אולי היינו יושבים ומדברים עכשיו בצל עצי גן העדן. אירועים שנראים לנו רחוקים ועתיקים ביותר, הם בעצם קרובים ורלוונטיים מאוד.
יותר מזה, החגים והצומות אינם איזה מימצא ארכיאולוגי משעמם שרק בא להעשיר את השכלתנו בקצת פרה-היסטוריה. מדובר בהתרחשות רוחנית עכשווית שמקרינה על כל מציאות החיים שלנו כיום. העיקרון שעומד מאחורי הדברים הוא שכמו שלאנשים יש תכונות אופי, כך גם לימים. ואם אלף וחמש מאות שנה אחרי חורבן בית המקדש גורשנו מספרד בדיוק באותו יום (!) – ט' באב - זה רק מלמד שיש לזמן הזה תכונה קטלנית של פורענות. אם אנחנו לא נתקן אותה במו ידינו זה פשוט לא יקרה, והנזק המתגלגל ימשיך עוד ועוד. אולי דווקא בחופש, הזמן בו אנו מרגישים וחווים את החיים במלוא עוצמתם ומה שנמצא במרכז זה ה"אני", חשוב שיבואו הימים האלו ויזכירו שהאני שלי הוא חלק מכלל אחד גדול, שכבר אלפיים שנה זוחל על הילוך ראשון כשבפוטנציאל הוא יכול לטוס לשמים. והבעיה הכי קשה שלנו היא שנולדנו לתוך מציאות כל כך טובה ונוחה שאין לנו מושג באמת מה איבדנו. תאר לעצמך ילד וילדה שגדלו בעולם דמיוני בו לימדו אותם שקשר נישואין בין גבר ואישה מאפשר להם להתכתב זה עם זו, מדי פעם לשגר סמס, ופעם בחודש לדבר בטלפון. מבחינתם – זה קשר וזאת אהבה. אין משהו אחר. עבורנו, שיודעים שיש גם רמות אחרות לגמרי של קשר – מפגש פנים אל פנים, חוויות משותפות, מגע וכו', ברור עד כמה הם מסכנים והקשר ביניהם עלוב ודלוח, למרות שמצידם זה אולי פיסגת השאיפות. בדיוק ככה אנחנו חיים היום! כל הקשר שלנו עם אלוקים, כל עוצמות החיים, כל האיכויות הנשמתיות שיש בנו ועוד לא התחלנו לגרד אותם בכלל, המחשבה שלנו נכה ומוגבלת אפילו מלדמיין אותם, ואנחנו פשוט לא מבינים עד כמה החיים שלנו והעולם כולו חסרים בלי בית מקדש.
ביקשת הקלות למי שקשה לו. הרשה לי לגלות לך סוד. אין אחד שלא קשה לו עם הימים האלו. השאלה היא לאן לוקחים את הקושי הזה. האם אנחנו מנסים לברוח ממנו, ולנסות למצוא כל מיני 'עקיפות' הלכתיות שיעזרו לנו לצלוח איכשהו את הימים האלו. או שאנחנו מסתכלים לקושי הזה בעיניים ונותנים לו לנער אותנו ולעשות לנו משהו בלב. חוסר התעסוקה שמאפיין את הימים האלו צריך לדרבן אותנו לחשוב על הדברים שיחברו אותנו לאווירת הימים האלו ולתיקון הפגם של שנאת חינם. מספרים על שתי משפחות שהבן שלהם הפנה להם עורף, התרחק מן הדרך והחליט לעזוב את הדת. הראשונה, כתגובה, פשוט ניתקה איתו קשר. השנייה החליטה שגם אם הוא כרגע לא מעוניין בקשר איתנו, אנחנו לא מוותרים עליו, ובכל סעודה ואירוע משפחתי דאגו להשאיר כיסא אחד ריק עבורו. חלפו שנים ובסופו של דבר באחת מן המשפחות הבן האובד חזר הביתה. אתה יכולים לנחש לבד באיזו מהן... הימים האלו הם הכיסא הריק שלנו, הכוס השבורה בחופה והאמה הלא מטוייחת בבית החדש. זו הפינה בלב שאנחנו משאירים כל הזמן פתוחה להזכיר לעצמינו שחלק גדול מאיתנו עדיין חסר. שום דבר לא יהיה שלם באמת עד שגם הוא יחזור אלינו, במהרה בימינו. אמן.
כל טוב
יוני לביא
yoni@makshivim.org.il


התשובה התפרסמה בעלון הצעירים "עולם קטן"

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר