הדרכה באמונה

שאלה

שלום כבוד הרב.

אני בן 38, וברוך ה' זכיתי ללמוד בישיבה גבוהה טובה, ואחרי הצבא גם למדתי בכולל רבנות 5 שנים וגם כיום ממשיך ללמוד במסגרת כולל ערב קצר ולפרנסתי אני סופר סת"ם ברוך ה'.

אקדים ואבהיר, הרב, אינני "ח'פיפניק". גם אם איני צדיק ועוד יש הרבה מאד מה להשתדל ולהתאמץ, ברוך ה' אני בדרך הנכונה. אני מתאמץ בשמירת העיניים, שומע שעורי תורה באמונה והלכה (דרך ערוץ מאיר...) ובכלל - לא מעגל פינות בהלכה, גם אם אינני מחפש חומרות בנרות... ברוך ה' אינני רואה סרטים (אף שבעבר הייתי שקוע בזה...) וכמו כן גם אינני נכנס ליוטיוב וחבר מרעיו.

שתי שאלות יש לי והן קשורות לדעתי זו בזו:

הראשונה - אתמול חשבתי לעצמי, כשאני אומר "אני חי לקדש שם ה'", ומשפטים כגון זה - אני לא מצליח למצוא קשר נפשי! כשאני אומר "אני רוצה שהעולם ייגאל מהחשיכה וידעו כולם כי אתה ה'" - אני כן מזדהה, אבל כשהמטרה היא משהו מופשט - אין לי באמת קשר נפשי. זה מציק לי מאד! אני רוצה, כשיגדל ילדי בע"ה להיות מסוגל לחנך אותו (ע"פ יכולתו) לעניין זה, לצאת מהפרטיות ומהקטנות. אבל אני לא מרגיש עדיין להבה ושאיפת אמת ביחס לדבר מופשט כמו ביחס לדבר מוחש (גאולה=חיים סוף סוף נורמליים - נבואה וכו'). מה עושים? הרב קוק אמנם מחייה את נפשי כל פעם שיוצא לי ללמוד משהו מדבריו, אבל איני יודע איך לתרגם את התכנים היותר מופשטים למשהו עם "בשר" שאני יכול לחוש ולהזדהות איתו.

שאלה שניה - נפגשתי במסגרת משפחתית עם אחייניתי בת ה14. אני מאד מאד אוהב אותה והיא באמת ילדה טובה. הם גרים בחו"ל כך שהמפגשים הם נדירים והם ג"כ דתיים. פשוט שלא נגעתי בה או היא בי. דאורייתא...

אבל ממש בסוף המפגש, כשאני כבר בחוץ בדרך לרכב, אחרי שאמרתי שלום, פתאום היא רצה אלי ואמרה - "אתה דוד שלי, אני רוצה חיבוק". אם הייתה שואלת - הייתי מסביר בחיוך, באהבה ובנעימות שאסור, אבל כל הסיטואציה הייתה כל כך מהירה שחיבקתי אותה ואף נשקתי קלות בקודקודה (היא קטנטנה לעומתי...ממש כמו ילדונת קטנטונת). כל הדרך הביתה הייתי בצער, חרטות ותשובה. נקרע ליבי - איך למען ה' נכשלתי?! איך לא עצרתי?! אוהב אוהב, ילדה ילדה - אבל דאורייתא!!! הצילו!!!!

האמת היא - אני לא מצליח ממש לשפוט את עצמי לזכות, אף שהצער הוא איום ודמעות בעיני. לא שהיה כאן איזה משהוא מחריד מבחינה מחשבתית, רצון וכד', אבל נכשלתי במשהו שאני כן נזהר ומק

תשובה