שאלה
שלום לכבוד הרב, בתור מישי שמנסה להשתייך לציבור הדתי אני לא מצליחה להבין איך יכול להיות שתעשיית בעלי החיים עוברת איסורים כל כך נוראיים וכל כך שפלים ונמכרת בסופרמרקט תחת חתימת הכשרות של הרבנות.
אני לא מבינה איך זה יכול להיות שהימינו- עם היחס המזעזע שבעלי החיים "זוכים" לו ( יחס שלא הייתי מאחלת לאף ייצור חי, גם אם הוא התגלמות הרוע ) - ובין הדוגמאות היותר עדינות אפשר למנות ניתוק התרנוגולית מאדמה וכליאתם בכלובים בגודל חצי דף שלא מספיק להן אפילו להסתובב, גדימת המקור כדי שלא יריבו בינהן (הן רבות כי הן דחוסות אחת בתוך השנייה מבלי יכולות לזוז), ההריגת 4 מיליון אפרוחים זכרים שנולדו ל"זן" של מטילות, הריגת מיליוני אפרוחות נקבות שנולדו ל"זן" שמיועד לבשר, דחיפת הורמונים ואנטיביוטיקות לתוך האוכל כמנגנון שהן כבר לא יכולות בלעדיו, ערמומיות של חושך מוחלט למספר ימים ע"מ שייכנסו לפאניקה וישמינו יותר, דחיסת הורוני גדילה כדי שיגדלו ויגיעו לגיל בגרות תוך חצי מהזמן הנצרך לפי חוקי הטבע- וכו'.. וכו'.. וכו'.. (היריעה קצרה מלהכיל את העוולות הרבות. ואלו רק התרנגולים שמוזכרים)
איפה מצוות צער בעלי חיים נכנסת למשוואה? איפה הקו המוסרי של שילוח הקו ולא תאכל גדי בחלב אמו?
מדוע אנחנו מקלים על עצמנו ונותנים תעודת כשרות לנושא שטני כל כך ובעצם מכשירים את הזוועות שקורות בלולים שהפכו לאטומים?
האם אין הם פרי האלוהות? בלא מגיע להן זכויות של קירבה לאדמה, לראות אור שמש, לחיות בלהקות כפי שטבען מכתיב להן, לפרוס כנף, ללכת וכיוצא בזה...?
אני כותבת מכאב. אשמח לתשובה שמגיעה מהלב ולא תשובה שמצטטת פסוקים שמנותקים מההוויה של העיגן הטכנולוגי של שנות ה2000.
בברכה, סיון
תשובה
שלום
אינני יודע מה זה שנות האלפיים. אנו חיים בשנת התשע"ג, וכל עולמנו נובע מהתורה ותרבותה ולא ממקומות אחרים ותאריכים אחרים וערכים אחרים.
הבהמות נוצרו לשתי מטרות נשגבות- לשרת את האדם ולהופיע בעצם קיומן את הרצון האלוקי בעולם בנפש הבהמית.
התורה היא מכוננת המוסר שלנו, והיא התירה לאדם לשחוט את הבהמות לאכילה, ובכלל זה גם להכאיב להן כשאין ברירה לצורך האדם. והמעלה של קיומן נדחית מפני המעלה שבסיוע לאדם.
ואמנם אסרו החת"ס ואחרים להנות מעצם העינוי לחיה (וקדם להם הרמ"א) וכבר התורה עצמה הזהירה על צער בעלי חיים בדין חמור שונאך רובץ, אולם בשחיטה לשם צורך ולא לשם העינוי עצמו- מותר.
לכן המוסר האלוקי הוא כך-
מותר להפרות בעלי חיים בקצב גבוה, לתת להם אוכל רב יותר מהטבעי להם, להחשיך את הלול וכד', לצורך ריבוי המאכל לאדם.
אולם אסור לעשות להם כאב וצער ללא צורך, ויש להשתדל ככל הניתן להמעיט את כאבם גם כשהתהליך עצמו מותר. ראוי להמנע מלהניחם בכלוב קטן מאד, אלא יש להעבירם לכלוב גדול, שכן אין בזה נפקא מינה לצורך האדם אלא התאכזרות בעלמא.
בנוסף יש לדעת שלא כל מה שנראה לנו ככואב הוא אכן כואב לחיות, יש להן עולם משלהן ואינן מודעות לחלק מהמציאות סביבן. לא ברור שהחשכת כלוב מצערת אותם.
כמו כן, יש להזהר מאד מלשבש את הדירוג המוסרי כך שנרחם על חיות אך לא נעמוד בעדינות הזו כלפי המוסר האנושי השונה כגון היחס לדעות אחרות או העדינות כלפי הילדים וכד'.
כשהאדם יתעלה למדריגה עליונה של צמחונות (-זו היתה דעת הרב קוק, אך אחרים חלקו עליו), אזי הבהמות כבר לא ישחטו לאכילה, וכל מטרתן יהיה עצם קיומן כהופעת הרצון האלוקי בנפש בהמית.
כל טוב