האין מקום לצעקה ציבורית?

לפני מספר שנים התקשרה אלי אשה ושאלה: כבוד הרב, האם אתם הרבנים מדברים בדרשותיכם על צורת ההתנהגות של האנשים לנשותיהם, שאסור לצעוק על האשה ואסור לקלל אותה, ובפרט לעיני ולאזני הילדים? תוך כדי כך היא מספרת כי בעלה עוסק באחד ממקצועות הקודש, והיא ספרה באיזו גסות רוח הוא מדבר עמה. השבתי לה כי עד עתה לא ראיתי צורך לדבר על כך, כמו שיהיה זה משונה אם אדבר עם הציבור על חומרת לא תרצח ולא תגנב, וכי עלה על דעת מאן דהו אחרת? אולם הוספתי, כי מעתה ואילך אקפיד מדי פעם לשוחח על כך בדרשותי, וכך אני באמת עושה.

לכאורה, אין כל צורך לדבר על כך שאסור לרצוח ואסור להתאבד. אולם כיוון שגם בציבור שלנו ישנם כאלה "שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים" (כפי שנאמר בגמרא יומא כג, שהקפידו יותר על כך שהסכין שבה רצחו לא תטמא, מאשר על שפיכות הדמים) לכן אני מסכים כי מחובתנו להקדיש לכך מדי פעם שיעור או דרשה, או חלק מדרשה. ובפרט סמוך למקרה מזעזע כזה.



(התשובה ניתנה מהרב שמואל דוד)

רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק - http://www.facebook.com/B.Hillel