שאלה
אני בת 21 אני גרה בישוב דתי (בהתנחלות) עד גיל 17 הלכתי עם חצאית וזאת כדי לרצות את אמא שלי,אבל אף פעם לא היתי סגורה על זה,הרגשתי שזה לא אני,אז התחלתי ללבוש מכנסיים (ליבוש יותר ליברלי) והרגשתי שזה אני,אך בכל זאת אני שומרת שבת,כשרות,...ממש בסיס.
בהתחלה הרגשתי עדיין שייכת לדת, הרגשתי שזאת אני, שטוב לי ככה.. אך בזמן האחרון עולות לי שאלות כמו"אני נקראת דתיה?" "מה זה להיות דתיה" "האם אני בסדר?" "האם אני חוטא בזה שאני לובשת מכנסיים?" "מה זה בעצם להיות דתי?" כשבעצם אני לא כלום רע (כמו שאני רואה בנות שמתלבשות "צנוע" ובעצם הולכות ברחוב עם חבר שלהן שגם הוא דתי ו מתנשקים בפומבי וזה זילזול בדת לפי דעתי, אז מה בעצם עדיף?? ללבוש צנוע ולא לכבד את הליבוש או ללבוש מכנסיים ולכבד את הדת?או עצם העובדה שאני לובשת מכנסיים זה מזלזל בדת???
מחכה לתשובה, תודה
תשובה
שאלות הן דבר נורא נורא חשוב , במיוחד בשלב של גיבוש הזהות האישית.
הן לא באות ממקום של כפירה ח"ו, אלא של רצון לברר ולעלות קומה. לקיים את הדברים שהורגלת להם מילדות , אבל עכשיו את רוצה לחיות ברמה של בוגרת ולא של ילדה. אז מה קורה? את "זורקת" את התשובות הילדותיות שהכרת עד עכשיו, כי הן מפריעות לך, הן כבר קטנוניותולא מתאימות, ומחפשת תשובות חדשות. זה נהדר.
איך מוצאים תשובות ברמה שלך? שיחות עם חברות ובעיקר עם בנות שמבוגרות ממך בשנתיים שלש, ונראה לך שמצאו כבר את דרכן, וגם בקריאה בכל מיני ספרים ואתרים שעוסקים ביהדות ברמה של הגיל שלך. יש המון.
נושא המכנסיים הוא חשוב,(ועל פי ההלכה יש חשיבות ללבוש של החצאית ולו בתור "דגל" של מי שמאמינה בקב"ה , בתוך הרחוב הסוער כ"כ) אבל שולי בהקשר הזה. כמובן, אחרי המעשים נמשכים גם הלבבות, והתדמית שאת בונה לעצמך חשובה לך ולחסובבות אותך, אבל העיקר הוא באמת הבירור הפנימי שלך עם עצמך.