שאלה
שלום רב,
בזמן האחרון אני נתקלת בקושי גדול ומהותי מאוד שיש לי עם דתיים ויהדות.
מצד החילונים, לעניות דעתי הדתיים נתפסים כאנשים שלא הצליחו בחייהם,
חלשים, לא מוצלחים מספיק ולא חזקים מספיק, ולכן הם נתלים באל כביכול.
אני מנסה לשכנע את עצמי שזה ממש לא כך ובאמת מי שמאמין קל לו יותר בחיים, אבל לא כאן זה נגמר.
מקווה ששאלתי מובנת,
מחכה לתשובה מאלפת, תודה ושבת שלום.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום
הטענה הזו בעיקרה נכונה - אבל כלפי הדת הנוצרית ולא כלפי היהדות.
נראה שהמציאות ההיסטורית אכן הייתה שפריקת עול הנצרות ושלטון הכנסייה הביאו לידי הפרחת החיים ופיתוחם אצל האומות, אבל אצל עם ישראל המציאות היא הפוכה - עול הדת (ובפרט בא"י) הוא המביא להפרחת החיים כבימי שלמה המלך עליו השלום שמדינת ישראל הייתה מעצמה אזורית מבחינה תרבותית כלכלית וצבאית ואילו עזיבת הדת הביא לידי התנוונות כבימי רחבעם ואילך.
את סיבת ההבדל באר מרן הראי"ה קוק זצ"ל (בתחילת ספרו אורות התחייה ) שהנצרות נוסדה על ברכי עבודה זרה שמרכז הקשר שלה עם האלוקות התבסס בעיקר על יראה ופחד וממילא נוצרה משוואה שכשהאדם חלש ומפחד מאיתני הטבע הרי שהוא תלוי זקוק וקשור יותר לאל ומנגד ככל שעולה בידו לרדות בתבל ומלואה הרי שהוא מתרחק מהתלות המגבילה המפחידה והמאיימת של האל ומכאן הפתח לחילון בעקבות ההשכלה.
אך לא כן הדבר אצל עם ישראל – "זרע אברהם אוהבי" שאצלם הקשר עם האל מבוסס על אהבה, ובפרט בארץ ישראל שהיא ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית ועד אחרית שנה ולכן המשוואה היא הפוכה ככל שהמציאות מתקדמת ומתפתחת ניתן לחוש את הנועם האלוקי המתגלה בבריאה.
שבת שלום
אייל משה