דחווף בבקשה תעזרו לי!!!

מפחיד.
באמת, תנסה להיכנס רגע לנעליים שלנו, של 'חברים מקשיבים' וגם אתה תרגיש מה שאנחנו הרגשנו.
נכה, עשה כבר 12 ניתוחים! ובכלל, חלק מהזמן מתפתל...מה, מה כבר אפשר לומר על מכתב כזה?
'עזוב אותך, הכול לטובה...?', 'יהיה בסדר?', 'אתה תעבור את זה, זה רק עניין של זמן?'
מה אתה פסיכי עם קבלות?
אתה לא רואה מה שהבן אדם כתב?
12 ניתוחים! הכול לא הולך לו, על מה אתה מדבר לעזאזל?
כי אם התכוונת לשבת מהצד רגל על רגל, להכין לך איזה שוקו חם, ללכת למקלדת ולהפציץ אותו בפסוקים ומאמרי חז"ל...נראה לי שהוא יוותר על התענוג.
תשובות בשקל עשרים הוא כבר יוכל לקנות במכולת למטה ותודה על המאמץ.
כמו שכתבתי...מפחיד.
אבל אחר כך קראתי עוד פעם את המכתב שלך. ועוד פעם.
וראיתי דברים בין השורות, דברים שאני בטוח שאתה בעצמך לא כל כך שמת לב אליהם ואז גרמת לי לחשוב על עוד כמה דברים ו...כל השאלה שלך נראתה אחרת לגמרי.
אבל יודע מה, עזוב אותך שטויות.
נניח שהייתי אומר לך, שבשביל שאלה כמו שלך אנחנו לא מספיק טובים.
נו מה, אנחנו מלאכים? קוסמים?
נניח שהייתי אומר לך, שלא רק שאנחנו לא מספיק טובים, אלא שאני צריך לחשוב והרבה, איזה רב אם בכלל יוכל לענות לך.
הייתי חושב, שובר ת'ראש ובסוף בא אליך בפרץ של כנות אמיתית ואומר לך:
'אח שלי, באמת שהייתי רוצה לעזור לך. לפחות להגיד לך שמצאתי את הרב שיעזור לך...אבל...נדמה לי שזה לא ילך, זה לא יהיה מספיק טוב...נצטרך לחפש מישהו אחר..'
ואז, אז אתה מתבשר שבשביל שאלה כמו שלך, בגלל כל הכאב הזה, שנוטף מכל מילה ואות שלך, בגלל כל הסבל הזה שמצטייר מכל שורה, בגלל כל זה, בעוד 24 שעות מרגע קבלת המייל, הקב"ה בעצמו ירד למטה וידבר איתך.
קראת טוב?
הקב"ה, הדן יחידי לבאי עולם, המלך המשפט, תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם, הוא הוא בעצמו, ירד למטה לשמוע אותך.
לזה לא ציפית...
יש כאלה, שלא מאמינים בה', אלא מאמינים רק בעזרת ה'.
אנשים שמבחינתם כל עוד טוב להם, יש להם הכול, הכול זורם טפו טפו, אז ברוך ה' ויש אלוקים.
אבל אם הדברים מתחילים קצת להתפקשש, אם משהו לא בדיוק זורם להם כמו שהם רצו...אז פתאום, הם מתחילים להרהר בדבר קיומו של האל.
כי מה זאת אומרת, אם הוא שם, אז איך הוא עשה לי ככה וככה, מה הוא לא רואה כמה כואב לי?
הוא הלך לישון?
אבל אתה, לפי המכתב שלך, ממש לא שייך לסוג הזה!
לא יודע אם אתה אפילו שמת לב לזה.
לא כתבת, 'אני נכה, עברתי 12 ניתוחים ואני כבר לא בטוח שהקב"ה קיים, כי אם הוא קיים אז איך הוא הביא לזה לקרות?'
לא.
לא אתה.
כואב לך, אתה מרגיש שמידי פעם אתה ממש טובע בים הזה, של הכאב ובכלל, כמה אפשר?
עשית משהו רע למישהו? ובאמת, דווקא אתה?
מה אתה באמת עד כדי כך גרוע? כולך בן 15, עדיין ילד, כמה רע כבר יכולת לעשות שמגיע לך לסבול מכל הגיהינום הזה?
ועדיין, למרות הכול, השכל שלך...מידת האמת, הכנות שלך, צלולים וחדים כמו תער של סכין.
הכאב לא טשטש לך כלום.
12 ניתוחים ועדיין האלוקים שלך נשאר אחד!!!
אז אם בכלל היית מתחיל את השאלה ממקום אחר, ספקן יותר, לא הייתי ממשיך בצורה הזו, אבל בגלל שאתה באמת מגלם בתוכך, בתוככי הכאב הזה שלך, עוצמות באמת מדהימות, אמונה שספק אם אפילו אתה מודע לה, אני אמשיך ואשאל אותך, מה אז?
מה היית אומר לו?
אתה יודע שבעוד כמה שעות, אתה הולך להיפגש איתו.
וכל מאמינים שהוא אל אמונה הבוחן ובודק גנזי נסתרות.
חמש דקות לפגישה.
כולך מזיע, הלב שלך....עוד שנייה הולך להתפוצץ.
בום בום בום.
אתה פוחד להתבלבל, מכין הכול מראש, מחפש בכיס את המכתב שכתבת...הידיים רועדות.
נו,מהר! עוד דקה והמלך מגיע!
יש לך הזדמנות לומר לו הכול! לשפוך את הלב שלך, עד הסוף.
הוא לא איזה פסיכולוג שישמע אותך עד שהשעון יתאפס ויסגור שעה...
מלך העולם שהכול שלו, ירד למטה לשמוע אותך ואתה יכול להגיד מה שבא לך.
הפגישה מתחילה....
אתה רוצה לומר לו ש...ש...השפתיים רועדות, הלב רותח.
כל כך כואב לך. מתאפק שלא לבכות. לא נעים...
אבל אז אתה נזכר.
הוא גם אבא שלך. בנים אתם לה' אלוקיכם. הדמעות מתחילות לזרום...
ואז...מכל הרשימה שהכנת, אתה מסוגל להוציא רק מילה אחת.

'ל מ ה ?'
'ריבונו של עולם, למה עשית לי את זה?'

והקב"ה, אבא שלך, רק מקשיב לך ומסתכל עליך.
ישר לעיניים.לנשמה. חותך אותך כסכין.
ואתה יודע.
הוא מבין. מרגיש אותך.
אתה מנגב קצת את הדמעות...אבל אתה לא יודע כל כך מה לומר, לשאול...

'שכחת אותי?'

כי אחרת, באמת שאני לא יכול להסביר איך אתה מביא לדברים האלו לקרות לי?
לשכוח? הוא? הקב"ה?
אותך?
כי אין שכחה לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך.
לפעמים זה הבעיה, שהיינו רוצים שהוא קצת כן ישכח.
אבל הוא לא. לא הוא.

'אז..אז...מה קרה?'

מה, בשמיים התבלבל לך השם שלי בתוכנה של המחשב שם?
כי אני רואה הרבה אנשים עם שם כמו שלי, חילוניים, עושים חיים, לא רואים אף אחד ממטר, אין להם מחר ואין להם אלוהים...כלום, ואני...
התבלבל? לקב"ה? מה הוא פקיד במוסד לביטוח לאומי?
הרבה נימין בראתי באדם, וכל נימא ונימא בראתי לה גומא בפני עצמה, שלא יהו שתים יונקות מגומא אחת, שאלמלי שתים יונקות מגומא אחת - מחשיכות מאור עיניו של אדם, בין גומא לגומא לא נתחלף לי, בינך, בן יחיד שלי, נראה לך שהתחלף לי?

'אז למה אתה עושה לי את זה?'

אם אתה חושב עליי כל הזמן, אוהב אותי, מלך העולם, וְטוֹב לַכֹּל, למה?
אתה מכיר את זה, כשהיינו קטנים, תמיד כשממש רצינו משהו ולא קיבלנו אותו מההורים שלנו, פתאום מצאנו את עצמנו מסננים ככה, בכעס: 'אני שונא אתכם!!!'
באמת? אנחנו באמת שונאים אותם?
למה, כי לא קיבלנו את מה שאנחנו רצינו?
אותם? את ההורים שלנו? האנשים שהביאו לנו הכי הרבה בעולם?
ואז, אחר כך אנחנו גדלים טיפה ומגלים שבעצם..טוב, אנחנו שונאים לומר את זה, אבל בעצם הם לא כל כך היו כאלה נוראים. די פקששנו ובגדול.
ובאמת 'כשאתם תהיו בעצמכם הורים..אז תבינו...' למרות שהמשפט הזה מעצבן כל פעם מחדש...מדהים איך שאנשים שנהפכו מילדים להורים בעצמם, מאמתים אותו כל פעם מחדש.
בא לנו להשתגע, אנחנו מתים מכעס, עצבים, 'מה יש להם, להורים האלה?'
אבל גם בגיל קטן, אנחנו יודעים שהכעס שלנו אין בו משהו בעצם, במהות, זה יותר פורקן, רגש, מטען שאנחנו רוצים לפרוק על מישהו.
אי"ה, אחרי שתתחתן ויהיה לך ילד קטן וחמוד ויגיע הגיל שהוא צריך ללכת לבדיקות בטיפת חלב, לקבל חיסון.
הרופא יוציא את המחט, גדולה כזו ומגעילה. פחד אלוקים. והוא, הבן שלך, ירצה לעוף משם, לברוח כל עוד נפשו בו...מה תעשה?
תתפוס אותו! בטח שתתפוס אותו! והוא? לא יבין...אתה? אבא שלו?
זה מה שאתה עושה לו? למה? הוא עשה לך משהו רע? למה מגיע לו כל הסבל הזה?
ולך?
לא יהיה כל כך מה לעשות חוץ מלהיות אומלל...כי איך שלא תנסה להסביר לו את זה, הוא פשוט לא יבין...נשאר לך רק להראות לו עד כמה שאתה אוהב אותו.
השאלה שלך, אח שלי, באמת מושכת אמפטיה.
רואים שכואב לך. שאתה כותב באמת מהלב. שעברת הרבה.
שההתמודדות שלך לא פשוטה בכלל.
מבחינתנו, 'ניתוח' זה רק מילה, מבחינתך אלו קרעים וטלאים של החיים.
וכל ניתוח, עולם שלם,גהינום לכשעצמו...
והפחד שלפני, ואחרי, ותקופת ההחלמה. לא פשוט.
אבל יותר משהשאלה שלך כואבת לנו, לכולנו, היא אני מניח כואבת לקב"ה.
ממש כמוך אי"ה, שתתפוס את הבן שלך בכוח מתי שהוא יקבל זריקה מהרופא.
גם ככה כל המצב קשה. לשניכם.
אבל אתה תראה שלך בתור אבא הוא יהיה קשה יותר.
כי אתה תכאב גם את הכאב שלו, של הבן שלך, וגם את הכאב הנוסף, שהוא צורב לא פחות.
את הכאב הספוג בחוסר אונים, 'מה הבן שלי חושב עליי עכשיו?' 'למה הוא לא מבין אותי?'
אל תגרום לקב"ה לחוש את הכאב הזה, זה לא מגיע לו.
אם הוא היה יכול, אני מניח שהוא היה הופך סדרי עולם, קורע את השמיים ומראה לך בדיוק למה ככה ורק ככה תוכל להגיע לאושר שמחכה לך הכי מהר.
למה הדברים מתנהלים דווקא בצורה הזו.
כמו שצעקו כבר 'שרפי מעלה' בתפילה של יו"כ 'אלה אזכרה': 'זו תורה וזו שכרה'?
גם הם לא הבינו למה? שרפי מעלה...
ואז.. עָנְתָה בַּת קוֹל מִשָּׁמַיִם
אִם אֶשְׁמַע קוֹל אַחֵר אֶהֱפֹךְ אֶת הָעוֹלָם לְמַיִם
אהפוך את העולם, אתם באמת רוצים לראות הכול?
אתם באמת רוצים לראות מה הכוונה של 'סוף מעשה במחשבה תחילה?'
אין בעיה, אהפך את העולם למים...נשבור הכול, ואז תראו למה התכוונו...
אתה יודע למה כתבתי לך בהתחלה שהשאלה שלך נראית מפחידה?
בגלל שאנחנו כל כך ספוגים בתרבות הזו של רומי, של הגוף, עד שלקרוא שאלה כזו, של אדם מדהים שעבר כל כך הרבה ועדיין לא מודע לעוצמות הפנימיות והחזקות שיש לו, שאלה כזו על רקע התרבות הזו לא ניראת כל כך טוב.
אבל לא ככה אנחנו חיים!
לא ככה חי יהודי!
העם שלנו, התרבות שלנו זו תרבות של רוח, נפש, אמונה, נצח, קדושה, עולם הבא.
אנחנו לא חיים בשביל לשרוד, לשמור על הגזע, להתרבות.
מה לנו ולחיות האלה?
אתה כל כך מיוחד שם למעלה, בשמיים, כל כך מחזיקים ממך, מהכוחות נפש שלך, ממה שאי"ה הולך לצאת ממך, עד שהם הביאו אותך למצב כזה שאתה מוכרח להתחיל ולנשום את האמונה שלך בצורה הגבוהה ביותר:
"יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא - שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו.
והנה, מה שהורונו חכמינו זיכרונם לברכה הוא: שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמתי והעידון הגדול בכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה, אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זיכרונם לברכה (אבות ד, ו): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא".
אנחנו לא מדברים כאן על מערכה, אלא על המלחמה כולה.
זה לא סתם, שבאחד מהתפילות הכי קדושות ונוראות שיש לנו, 'ונתנה תוקף' כתוב:
אדם יסודו מעפר וסופו לעפר* בנפשו יביא לחמו* משול כחרס הנשבר, כחציר יבש, וכציץ נובל, וכצל עובר, וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח, וכחלום יעוף.
נכון, אנחנו צריכים ורוצים לחיות חיים מאושרים ונוחים, אבל שורה תחתונה בוא לא נשכח איפה האמצעי ואיפה התכלית.
החיים שלנו הם רק אמצעי למשהו, כמו שכתב הלוצאטו, הם רק ה'פרוסדור'
הקב"ה רוצה את הטוב ביותר עבורך. לא פחות. תפרגן לו שהוא יודע מה שהוא עושה.
לפעמים אני באמת לא מאמין עד כמה שהזמן טס...הכול עובר כל כך מהר.
שם? בעולם האמת שכשמו כן הוא...אנחנו מדברים על ליגה אחרת.
מושגים של נצח.
אני יודע שזה לא נראה טוב מה שאני כותב, כי, אתה שם, שקוע בכאב שלך ואני פה, כותב את המילים האלה, אבל איך שלא תהפוך את זה, ממי שלא תקבל את זה, בשורה התחתונה המסקנה תהיה אותה מסקנה.
אין מקרה בעולם, ואני מניח שלא סתם זימנו לי לקרוא 'במקרה' את הכתבה הזו, על יו"ר אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית.
הבחור גדל בלי יד.
ובכל זאת, הוא רצה להתגייס לצבא.
היית אומר, אוקי, סבבה, הבן אדם רוצה לתרום, אז שיהיה בקריה, או ג'ובניק כזה...בכל זאת, כמה שהוא לא ירצה,אחרי הכול ...אין לו יד....
אז זהו שלא
הוא התגייס לגולני.
שזה לכשעצמו דבר מדהים. אבל לא הוא.
לא זה לא הספיק.
הוא רצה יותר מזה...
אז הוא הלך לגיבוש 'אגוז'..ועבר. רוצה שאני אספר לך כמה חברה עם שתי ידיים ניסו ולא הצליחו לעבור גיבוש 'אגוז?'
אחר כך הוא גם נהיה מ"פ...
למה אני כתבתי את זה?
כי בשורה התחתונה, אתה נראה מאותם אלו שלא עושים לעצמם הנחות, לא צריכים ת'רחמים של אף אחד...כמוהו...
יש לך בטוח בלי להכיר אותך לעומק, כוחות וכישרונות מיוחדים שאין לאף אחד אחר אלא רק לך.
תפתח אותם ותחלום בלי בושה כמה שבא לך, ועל מה שבא לך.
אתה נמצא בעם הנכון, בתרבות הנכונה, אנחנו הרבה יותר מצריכים אותך...
תתרכז בעצמך, בעתיד, באיך תוכל לגדול, להשפיע, לעזור לאנשים שבאמת צריכים עזרה.
שבאמת זקוקים לאנשים כמוך שיראו להם שאפשר, שיש מצב.
יש לך את כל הכלים בשביל להגיע לתכלית הזו, למטרה שלך, חבל לבזבז את האנרגיה שלך על כלום.
ובקשר למשפחה שלך, לא כל כך הבנתי את התמונה הכללית אבל ברמת העיקרון וכלל מנחה...
לא לצעוק, לדבר. ולפני שמדברים- מקשיבים. אנחנו לא משחקים בדווקא...רק רוצים באמת להבין...
תתחיל לממש את הכוחות האלה, הגלומים בך.
אתה יותר מידי יקר בשביל שנוכל לבזבז אחד כמוך.
ותיזכר ב'פגישה' ההיא עם הקב"ה.
הוא נמצא לידך כל הזמן, מתי שבא לך. רק תדבר אליו, תחוש אותו.
אתה כבר תרגיש לבד, איך שהוא שומע אותך, מאזין לך.

אם בא לך לכתוב, להעיר, או להאיר, מתי שאתה רוצה.
שבת שלום ובשורות טובות

אבינועם
avinoam811@gamil.com