געגועים הביתה

שלום לך.
האמת, התענגתי לקרוא את השאלה שלך. כל כך שמחתי לראות את הקשר החזק שיש לך עם המשפחה. לא כל בחור בן 15 מתגעגע להורים שלו כשהוא מחוץ לבית, וזו כבר נקודת זכות גדולה שתקח לתשומת לבך העדין. אין לך בעיה. להיפך, יש לך מעלה עצומה.

השאלה שלך בעצם משקפת בצורה כל כך אמיתית את דברי רש"י (שמות יט, ה), ש´כל ההתחלות קשות´. ההסתגלות למציאות חדשה שלא הורגלנו בה, היא תהליך לא פשוט. אתה נמצא באוירה לא מוכרת, בסדר יום שאתה שותף בקביעתו, ונכון, גם בריחוק מהמשפחה.

אז קודם כל, תעצים את הרווח האישי שיש לך מהפנימיה. כדי לבסס ולעצב את האישיות שלך, כאדם [בוגר] שמסוגל לקחת [אחריות] על החיים שלו, לפעמים צריך קצת לשמור מרחק. להסתכל לעצמך בעיניים, ולשאול את עצמך ´איפה אני עומד´, ו´מה אני רוצה מעצמי´. פתאום יש לך שעות פנאי, שאתה תחליט איך למלא אותם, לבד, בלי ההורים. אתה צריך לתפוס את עצמך בידיים, ולקום מהמיטה בבוקר, בלי אבא ואמא שינערו אותך. מתחילים לפתח [עצמאות].

בשלב השני, נבוא להתמודד עם הצפת הגעגועים. זה קשה ומכביד, ומייצר מועקה כזו שיושבת על הלב, עושקת את החיוך והשמחה הטבעית, ומנטרלת את המצב רוח החיובי והבריא. אתה מוצא את עצמך שקוע בתוכך, במחשבות ורגשות שסוחפים אותך עמוק פנימה, ומקימים מחיצות בינך לבין הסביבה והחברים, כי ´מה אני עושה פה בכלל´, ו´מתי כבר אני אחזור הביתה´.

אז מה עושים?
אם אתה לא בבית, תביא את הבית אליך!
הרי הפנימיה היא מעכשיו הבית השני שלך, אז בוא נעשה אותה באמת כזו.
החדר שלך בפנימיה, הוא בעצם כמו החדר שלך בבית, אז תתייחס אליו ככזה.
תביא חפצים אישיים שמזכירים לך את הבית והמשפחה, ותעטר בהם את החדר.
כל יום ראשון תצטייד במיטב המאפים של אמא, שיעניקו לך הרגשה חמה וביתית גם במרחק.
וכמובן, טלפונים, SMS, שמהווים סוג של מפגש, גם כשלא נמצאים אחד ליד השני.

תזכור, שזה עניין של זמן עד שתתרגל למציאות החיים בפנימיה, ואז זה כבר לא יהיה כל כך נורא כמו עכשיו. בינתיים קח נשימה ארוכה, ותשתדל לצלוח את התקופה הקרובה עם כל הקושי. אל תשכח, שדוקא הריחוק והציפיה יגדילו את השמחה והאהבה כשאתה חוזר הביתה לשבת, ואז למפגש המשפחתי יהיה טעם מיוחד במינו. גם החויה המתוקה הזו מתאפשרת בזכות השהות בפנימיה במשך השבוע.

בהצלחה רבה.
גם בלימודים, כמובן.
אני כאן לכל שאלה.
אבישי
batelam@gmail.com