שאלה
אני בת 17, על סף ההחלטה האם להתגייס לצה"ל או לפנות לשירות לאומי.
אני מאוד רוצה להתגייס לצה"ל, אני חושבת שיהיה לי הרבה מה לתרום שם בתפקידים משמעותיים יותר ממה שהייתי יכולה בשירות לאומי. גם בעזרת המסגרת הצבאית- הנוקשה אני חושבת שאני אוכל לנצל את מיטב יכולותי על מנת לתרום, בשונה משירות לאומי בו אני אהיה "אדון" לעצמי ולא בטוח שאנצל את מיטב יכולותי ותרומתי הפוטנציאלית.
אחותי האירה בפני את השאלה הזו: ידוע שבת היא ברשות אביה או ברשות בעלה. לעומת זאת, כשבת מתגייסת, אפשר לומר שהיא ברשות "המפקד/ת שלה" או ברשות צה"ל. האם מבחינה הלכתית זה בסדר? גם בימינו?
מבחינת הבעייתיות של יחסי בנים- בנות בצבא אני בטוחה שאעמוד בהם. אני דתיה ויש לי גבולות מאוד ברורים בנושא הזה שאני בטוחה שבע"ה לא אעבור אותם.
קצת קשה לי להחליט במה לבחור ואשמח לשמוע גם את הצד ההלכתי של העניין שאולי יתרום להחלטתי.
תודה רבה.
תשובה
שלום וברכה
א. אין לי כל ספק בטוהר הכוונות שלך לתרום בצבא, ואפשר להניח (אם כי כמובן לא לדעת) שתוכלי לעשות שם לא פחות מאשר בשרות לאומי.
ב. אין בסיס בהלכה כי בת בוגרת היא ברשות אביה או ברשות בעלה. בנות בוגרות הן ברשות עצמן. לא זו בלבד, אלא שגם משעה שהן מתגייסות הן ברשות עצמן. הן אמנם צריכות לציית לפקודות, אך הן לא נהפכות להיות ברשות המפקדת או ברשות אף אחת.
ג. סביר גם להניח שאת תוכלי לעמוד באתגרים בין בנים ובנות, ואולי אף להתחזק בדבר.
ד. בכל זאת למה אני סובר שאין להתגייס ? במקורותינו אנו מוצאים את הכלל של "דרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אישה לעשות מלחמה". ישנם דברים בעולמה של ההלכה המחלקים בין תפקידים נשיים לתפקידים גבריים, והצבא הוא אחד מהם. על כן, פעמים רבות מאוד כתבתי על עמדתי הסוברת כי לאור המקורות בנות לא מתגייסות לצבא.
כל טוב ובהצלחה גדולה