שאלה
כהן שרוצה לעלות לדוכן ולשא את כפיו בברכת כהנים, אבל הוא נושא על עצמו תינוקת באמצעות מנשא קדמי, כלומר שהתינוקת תלויה לו על חזהו/בטנו.
האם רשאי הכהן לעלות בבית הכנסת לברך את הציבור, או שמא עליו להימנע מכך ככל שלא ניתן להעביר התינוקת למתפלל אחר?
תשובה
שלום
צריך אדם להתכונן לקראת התפילה, ולירא מפני הדר גאונו ולשמוח על שהנה הוא עומד לבוא לפני מלך מלכי המלכים ולהתפלל. ולא יהיה כבוד שמים פחות מכבוד בשר ודם, כמו שאדם מקפיד להתלבש באופן מכובד לפני שהוא נפגש עם אנשים חשובים, כך לפחות עליו להקפיד להתלבש לקראת התפילה.
גם אסור למתפלל להושיב לפניו תינוק, מפני שיש לחוש שמא יטריד את כוונתו (מ"ב צו, ד). וקל וחומר שאין להביא לבית הכנסת בזמן התפילה תינוקות וילדים קטנים שאינם יודעים להתפלל, מפני שהם עלולים להפריע למתפללים.
אם התינוק שוקל יותר מארבעה קבין (כ- 5.5 ק"ג), אין להתפלל 18 כשהוא כשהוא במנשא מפני שכובדו עלול לפגוע בכוונת התפילה (שו"ע צז, ד).
תקנו חכמים, שכהן שיש בגופו משהו משונה, שעלול לגרום לאנשים להתבונן בו ולהסיח את דעתם מן הברכה, לא יעלה לישא את כפיו. וכן לא יעלו כהנים לדוכן לשאת את כפיהם כשלרגליהם סנדלים או נעליים משום כבוד הציבור, שאין זה יאה שהכהנים יברכו את העם כשלרגליהם הנעליים שבהן התהלכו ברפש.
וכתב בעל המשנה ברורה, שראוי שהכהנים יעלו לדוכן בגרביים, משום שכיום אין רגילים לבוא לפני אנשים מכובדים ללא גרביים, ואם כן יש גנאי בעלייה לדוכן יחפים ממש (מ"ב קכח, יח; ).
[ולכן נראה לענ"ד שבמקרה כזה עדיף שהכהן יצא מבית הכנסת ולא יישא כפיו.]
ולהלן הרחבה ומקורות התשובה מספר פניני הלכה מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א ועיין בספרים באתר ישיבה
http://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=513
בברכה אייל משה
צריך אדם להתכונן לקראת התפילה, ולירא מפני הדר גאונו ולשמוח על שהנה הוא עומד לבוא לפני מלך מלכי המלכים ולהתפלל. והדבר צריך להתבטא גם בלבושו, שיהיה מכובד, כראוי לעומד לפני המלך .שלא יהיה כבוד שמים פחות מכבוד בשר ודם, וכמו שאדם מקפיד להתלבש באופן מכובד לפני שהוא נפגש עם אנשים חשובים, כך לפחות עליו להקפיד להתלבש לקראת התפילה. ואמנם אדם שהולך פעם בחייו להקביל את פני המלך - לובש את בגדיו היפים ביותר, ואילו זה שפוגש בכל יום את המלך - מקפיד על בגדים מכובדים לפי תפקידו ומעלתו, אבל אינו מתלבש בכל יום בבגדיו המכובדים ביותר. וכך אנו בתפילה, הרי אנו כמי שבאים לפני המלך בכל יום שלוש פעמים, שלובשים בגדים נאים, אבל לא את המכובדים ביותר, שבהם אנו מתלבשים בחגים ובשבתות ובשמחות של מצווה. והכול לפי מנהג המקום והאדם.
אסור למתפלל להושיב לפניו תינוק, מפני שיש לחוש שמא יטריד את כוונתו (מ"ב צו, ד). וקל וחומר שאין להביא לבית הכנסת בזמן התפילה תינוקות וילדים קטנים שאינם יודעים להתפלל, מפני שהם עלולים להפריע למתפללים. ואף שישנו מנהג חסידות להביא תינוקות לבית הכנסת, כדי שיספגו מאווירת הקדושה שבו, זה דווקא שלא בשעת התפילה.
לחשיבות העניין אזכיר את דבריו של בעל השל"ה הקדוש, שכתב בשם ספר אורחות חיים: שיחת הילדים בבית הכנסת איסור גדול. ובזמן הזה יש תינוקות באים לבית הכנסת כדי לתת עונש למביאיהם, לפי שהם באים לחלל קדושת בית אלקינו ולשחוק בו כברחובות קריה. יקומו לצחק זה עם זה, זה מצחק עם זה וזה מכה את זה. זה מרנן וזה בוכה. זה מדבר וזה צועק. זה רץ אילך וזה רץ אילך. ויש אשר יעשה צרכיו בבית הכנסת, ואז כולם יצעקו מים מים. ויש אשר יתן אביו בידו ספר, והוא ישליכנו לארץ או יקרעהו לשנים עשר קרעים. סוף דבר, מקול שטותם כוונת המתפללים נפסדת ונמצא שם שמים מתחלל, והמביא טף בזה האופן לבית הכנסת, אין ראוי לו לקוות על זה שכר, כי אם לדאוג מן הפורענות. והיותר רע, כי יגדלו הנערים על זה המנהג הרע והתכונה הזרה, וכל אשר יגדלו עוד יוסיפו סרה להבזות בעיניהם עניין בית הכנסת וקדושתו ולא יתנו כבוד לתורה, וכיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו, וגם כי יזקין - ממנה לא יסור. סוף דבר, ראוי לאדם שלא להביא הטף הקטן מאד לבית הכנסת, כי יפסיד בהביאו ולא ירויח. אבל משיגיע הילד לגיל חינוך, אדרבה, יביאנו לבית הכנסת, וילמדו לשבת באימה וביראה, ולא יניחנו לזוז ממקומו, ויזרזהו לענות אמן וקדיש וקדושה (של"ה, מסכת תמיד נר מצווה, והביאו מ"ב צח, ג).
מי שהביא את ילדו לתפילה, והילד החל להפריע לתפילת הציבור, למרות שהוא נמצא באמצע תפילת עמידה, יקחנו בידו ויוציאנו החוצה, וימשיך להתפלל שם (ועיין בהמשך יז, טו).
ז - מניעת דברים הטורדים בתפילה
לא יאחז בידיו בתפילת עמידה דבר שירא שמא יפול, כגון תפילין או ספר או קערה מלאה או סכין או מעות או דבר מאכל, מפני שיהיה טרוד שלא יפול וכוונתו תתבטל (שו"ע צו, א). ואף בשאר חלקי התפילה, כגון קריאת שמע ופסוקי דזמרה, צריך להזהר בזה. ולכתחילה בשעת תפילת עמידה לא יאחז בידו שום דבר, שאין זה דרך כבוד לעמוד בתפילה כשבידו דבר מיותר (ע´ מ"ב צו, א, ה, עפ"י תר"י, ט"ז). אבל מותר בסוכות לאחוז בלולב, מפני שבסוכות יש מצווה לאוחזו, וממילא אין כוונתו נטרדת מפניו. וכן מותר לאחוז בידו סידור תפילה, מפני שהוא לצורך התפילה (שו"ע צו, א-ב).
לכתחילה אין לעמוד בתפילת עמידה כשתרמיל על גבו, שאין זה דרך כבוד לעמוד בפני אנשים נכבדים, וקל וחומר בתפילה. ואם הוא נמצא בדרכו והתרמיל על כתפיו, ונוח לו להשאירו עליו, אם הוא שוקל פחות מארבעה קבין (כ- 5.5 ק"ג), יכול להתפלל כשהוא על כתפיו. ואם הוא שוקל יותר מארבעה קבין, לא יתפלל כשהוא על כתפיו, מפני שכובדו עלול לפגוע בכוונתו (שו"ע צז, ד).
עוד תקנו חכמים, שכהן שיש בגופו משהו משונה, שעלול לגרום לאנשים להתבונן בו ולהסיח את דעתם מן הברכה, לא יעלה לישא את כפיו. לכן, לפני שנהגו הכהנים לכסות את פניהם וידיהם בטלית, כל כהן שהיה לו מום בפניו או בידיו, כגון שהיו בפניו בהרות מיוחדות, או שאצבעותיו עקומות, לא היה עולה לדוכן. אבל היום, שהכהנים נוהגים לכסות את פניהם וידיהם בטלית, מום שבפנים או בידיים אינו מונע את הכהן מלברך. אך גם היום אם יש לכהן מום שניכר ברגלו, לא יעלה לישא את כפיו, שמא הדבר יסיח את דעת השומעים. ואם הוא תושב קבוע באותו מקום, כך שהמום שלו כבר לא מסקרן את האנשים, יכול הכהן בעל המום לעלות לדוכן, משום שמן הסתם הדבר לא יסיח את דעת השומעים (שו"ע קכח, ל, לא). וכן מי שיש לו מבטא משונה, כגון מי שמבלבל את הגיית האות ´אלף´ בהגיית ´עיין´, לא ישא כפיו, משום שהדבר יסיח את דעת השומעים מן הברכה. וזה דווקא כאשר הוא ממש מבלבל את ההגייה, אבל אם הכהן מדבר במבטא האשכנזי המקובל, שאינו מדגיש מספיק את ה´עיין´, אין הדבר מסיח את דעת השומעים, מאחר שהכל רגילים לשמוע את המבטא הזה. ורק מי שממש מבלבל או משבש את ההגיות מעבר למקובל, או שקולו משונה, לא ישא את כפיו (שו"ע קכח, לג).
אחת מתשע התקנות שתיקן רבן יוחנן בן זכאי (שחי בתקופת חורבן בית המקדש השני, והיה אחד מגדולי ראשוני התנאים), נוגעת לדין נשיאת כפיים. תקנתו היא שהכהנים לא יעלו לדוכן לשאת את כפיהם כשלרגליהם סנדלים או נעליים. ושני טעמים לתקנתו, ראשית משום כבוד הציבור, שאין זה יאה שהכהנים יברכו את העם כשלרגליהם הנעליים שבהן התהלכו ברפש. וכן עבודת הכהנים בבית-המקדש היתה ללא נעליים, משום קדושת המקום, שאין ראוי שידרכו עליו בנעליים.
על פי הטעמים הללו אין לעלות לדוכן עם נעליים או סנדלים שהולכים בהם ברחוב, וכן אין לעלות לדוכן בנעלי בית שיש להן שרוכים. ונעלי בית שעשויות עור, אפילו הן בלא שרוכים, אסור לעלות בהן לדוכן, משום שסתם נעל עשויה עור, וכל נעלי העור נאסרו בתקנת רבן יוחנן בן זכאי. אבל בנעלי בית שאינן עשויות עור, ואין להן שרוכים - מותר לעלות לדוכן. עוד כתב בעל המשנה ברורה, שראוי שהכהנים יעלו לדוכן בגרביים, משום שכיום אין רגילים לבוא לפני אנשים מכובדים ללא גרביים, ואם כן יש גנאי בעלייה לדוכן יחפים ממש (מ"ב קכח, יח; ובמקום שנוהגים לילך תמיד בסנדלים ללא גרביים, גם בפני אנשים מכובדים, מותר לשאת כפיים יחפים, עולת תמיד ס"ק י"א).
לעיתים מתעוררת שאלה, מה יעשה כהן נכה שאינו יכול לחלוץ את נעלו, וכן מה יעשה כהן בצבא, כשאין לו זמן לחלוץ את נעליו הצבאיות. במקרים כאלו של שעת הדחק, ישנם פוסקים שמקילים שהכהן ישא את כפיו אבל לא יעלה לדוכן. כי לדעת כמה פוסקים כל התקנה היא דווקא שלא לעלות לדוכן בנעליים, משום שהדוכן הוא מקום גבוה, ואז הרגליים והנעליים של הכהנים נראות היטב ויש בכך גנאי. אבל אם הכהן עומד על הריצפה בגובה שווה לשאר הציבור, אין איסור לשאת כפיים בנעליים. ובשעת הדחק, יכולים הכהנים לסמוך על הפוסקים הללו, ולברך את ישראל בנעליים שלא על גבי הדוכן, ובלבד שהנעליים יהיו נקיות. (עיין אג"מ או"ח ב´ ל"ב לגבי נכה; ולעניין שעה"ד בציץ אליעזר יד, יא, וביחו"ד ב, יג).
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם