ברכה בעמל - מתי מפסיקים ללמוד תורה

שלום וברכה

א. אין התורה נקנית אלא בעמל. "אדם כי ימות באוהל". לא זו בלבד, אלא ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", ועל כן קיימת חובה על כל אדם בראש ובראשונה להתקשר לתלמוד תורה, לעמול בו, למצוא את הטעם בתורתנו הקדושה, וכל זה ללא שום קשר לשאלה מה הוא עתיד לעשות בהמשך חייו, ומה שליחותו המיוחדת בעולם. על כן, מה שלימדו אותך בכל מקום הוא הדבר הנכון. את משמעות העמל לא רוכשים ביום או יומיים, כי אם בזמן ארוך של השקעת לימוד בתורה, ובמאמץ רב.
ב. כבר חכמינו אמרו כי יש מושג כזה של ברכה בעמלו, ויש מושג כזה של מי ששליחותו בעולם היא אחרת. אם אדם עשה כל שיכול כדי למצוא טעם בתלמוד תורה, אלא שהוא לא מצא אותו, ישנו שלב בחיים בו הבחירה שלו צריכה להיות ללכת לשליחותו המיוחדת שהיא אחרת מתלמוד תורה, ואז חלה עליו חובה של קביעת עתים לתורה. לכל אדם בישראל אות בתורה - חלק קטן עושה זאת כל ימיו בישיבה, ורוב מוחלט של האומה מתקשרת לתורה בקביעות עתים לתורה. זה מה שכתבתי לך בתשובתי הקודמת.
ג. איני אוהב את הפולמוסים הדרך של מי יותר נכונה ופחות נכונה, ומי פשרן ורדוד. מה יצא מהעובדה שאני אטען את ההפך, ואומר כי הוא דווקא מתפשר עם דרישות התורה, ושתלמוד התורה שלו הוא דווקא רדוד ? מישהו יקבל מזה יראת שמיים גדולה יותר ? הפלגנות תפחת ? על כן, טוב שילך כל אחד בדרכו, ובמקום לדאוג לפשרנות של הזולת יבחן את הפשרנות שלו עצמו, ובמקום לטפול על השני את טענת הרדידות ידאג שהוא עצמו לא יהיה רדוד, ונראה לי כי העולם הרוחני של כולם יתקדם הרבה יותר בדרך זו.

כל טוב