שאלה
שלום כבוד הרב!
בזמן האחרון יש לי טיפה בעיה עם הכוונה בתפילה.
פעם הייתי רואה את המצב של העם ,של המדינה ,של החברה,זה היה עושה לי עצוב והייתי מתפללת על זה בהרבה הרבה כוונה!
ואז התחלתי ללמוד אמונה קצת יותר,הבנתי שכל מה שקורה לעם רק מראה כמה אנחנו מיוחדים וכמה אנחנו קרובים לגאולה,פתאום התחלי להסתכל על זה בצורה אחרת ,ומאז אני לא מצליחה יותתר מדאי לכון על זה כי אני כבר לא כל כל מצטערת על זה...
זה קורה לי בכל מיני תחומים שרע לי בהם, שאני כבר יותר מדאי מאמינה שזה מה' ושזה טוב... כבר אין לי על מה להתחנן,אין לי מה לבקש כל כך חזק.
זה מרחק אותי מאד ... מה אני עושה???
תודה רבה רבה !!!
תשובה
שלום וברכה
הנושא שאת עוסקת בו הוא כבד מאוד, ואנסה להסביר דבר אחד בלבד על התפילה.
התפילה היא פריסת העולם שלנו מול ריבונו של עולם, והתחושות האנושיות שלנו. המצב של העם, של המדינה, שלנו כיחידים הוא מצב בעייתי מאוד. זה מה שבני אדם נורמליים מרגישים, ועל כך הם מתפללים, ומדברים עם ריבונו של עולם, ומבקשים ממנו כי המצב הזה ישתנה, וכי אנחנו כולנו נתקרב יותר אליו. על כך את צריכה להתפלל וראויה להתפלל וטוב כי תעשי זאת.
העובדה כי אנחנו מאמינים כי לייסורים ולכאב יש גם שליחות גדולה, והם נובעים מהעובדה שאנחנו מיוחדים אינה מבטלת את מה שכתבתי למעלה. הדבר דומה לכאבים שחס ושלום את עלולה לחוש בגופך, וגם אז את תחיי בשני מישורים: את תתפללי לריבונו של עולם שלא יכאב לך ושאת תירפאי מהר מהמחלה, ובד בבד תאמיני כי לכאבים האלה יש גם שליחות אלוקית המדברת אלייך.
על כן, כשרע לנו אין אנו אומרים שזה טוב, אלא אומרים שאכן זה רע ואנחנו מבקשים מריבונו של עולם שיסיר את הרוע מעלינו, ובד בבד מאמינים כי לרוע הזה יש גם שליחות גדולה.
כל טוב, ולוואי ויקבל ד' את תפילותינו ברצון