שאלה
לרב שלום.
אני נולדתי למשפחה דתייה, ביישוב דתי, למדתי בבית ספר דתי, ובקיצור גדלתי לגמרי על חינוך של הציבור הדתי לאומי, כיפות סרוגות. לא אהבתי את בית הספר שלי, את הדרך שבה לימדו, וגם לא אהבתי את הילדים שפגשתי שם.
בהגיע גיל ההתבגרות המצב הדתי שלי, כצפוי, התערער. התחלתי לחשוב על כל מצווה שעשיתי עד אז בלי לחשוב, על כל תפילה, על כל שבת, על כל רגע שלבשתי כיפה על הראש. הרהרתי על הבחירה החופשית של כל אחד, וחשבתי, למה לי? השקפות העולם שהכרתי אז, מכל הצדדים, היו ברובן כאלו שסוברות כי הבחירה החופשית ניתנת - אך היא לא באמת בחירה. הכל צפוי. מצד אחד, רציתי להוכיח שלא ככה, מצד שני ידעתי שאי אפשר להפריך טענה שאומרת שהכל צפוי. הרי טענת הנגד תהיה שהטענה הזו צפויה. בקיצור, הייתי מתוסכל, מכולם.
יצאתי לחפש תרבות אחרת, ומצאתי. הסתובבתי עם אנשים לא דתיים [נפלאים, אגב, בניגוד לאלה שהכרתי קודם], הכרתי בנות, הפסקתי לשמור שבת, מחוץ לבית לא הלכתי עם כיפה, הפסקתי להאמין. ההורים לא ידעו כלום.
כשהגיע הזמן לבחור לאן אני אלך ללמוד בתיכון, אני חשבתי על תיכון מסוים. אבל אני עדיין אוהב ומכבד את ההורים שלי, שרצו כמובן לשלוח אותי לישיבה תיכונית. סגרנו על ישיבה שמתאימה לשנינו. אמרתי לעצמי שאני אכנס לישיבה, אלמד שם מקסימום שנה אחת, ואגרום לכך שיעיפו אותי. אבל בישיבה נחשפתי לצד אחר של הדת. צד של אמונה מתוך אהבה ושמחה. התחברתי לשמחת החיים, להתבודדויות. התחזקתי, מה שנקרא. לא חזרתי לשמור שבת, או לשמור נגיעה וכיוצא באלה, אבל התחזקתי עקרונית, האמנתי יותר.
אבל בתוך כל החיזוק הרוחני הזה, שאלתי את עצמי: מה אני עושה?!
אני זוכר שיום אחד התפללתי, אחרי המון זמן שלא עשיתי זאת... וממש נסחפתי עם התפילה, הרגשתי עליון יותר. ואז גמרתי את התפילה. והרגשתי מגעיל, חשבתי: מה עשיתי עכשיו? אל מי דיברתי? אל זה שצופה הכל ויודע מה אני עושה וחושב? או אולי אל זה שרק 'מנסה אותי' ואני לא עומד בניסיון? או שהזיתי לעצמי משהו רוחני כדי להאחז בו?...
ניסיתי למצוא הסברים לחוסר האמונה שלי הרבה פעמים. פסיכולוגיים, אמוניים, מעשיים. אולי בגלל שבילדות חינכו אותי בבית ספר בשיטה שלא מתאימה לי, אולי בגלל אחי שחזר בשאלה, אולי בגלל האנשים הלא-דתיים שכל כך התחברתי אליהם הרבה יותר.
אולי בגלל שהעולם הזה כל כך קשה לעיכול, לתפיסה, להבנת הטבע החומ
תשובה
בס"ד
שלום לך
סיפורך נוגע ללב. יישר כח על הכנות ועל הנחישות שלך.
הסוגיה שאתה מעלה נקראת בלשון הראשונים: "ידיעה ובחירה" כלומר אם הכל ידוע מראש מה המקום לבחירה.
קשה במילים קצרות להסביר עניינים גדולים אבל אנסה לתמצת: אם הכל ידוע מראש אין מקום לבחירה זה נכון במימד האנושי שלנו. אם אני יודע אני לא בוחר.
אבל אני כבן אדם מרגיש בוחר לגמרי, אני מתלבט אני מחליט, וזה אמיתי אצלי לגמרי. מי שברא אותי מאפשר לי לבחור, אצלו אין עבר הוה ועתיד ולכן אצלו הכל ידוע מראש. אבל אין זה נוגע לנו בחווית החיים שלנו. אנחנו באמת בוחרים, הוא באמת מאפשר לנו לבחור, ובמימד האלוקי אכן ידוע מה אנו נבחר, אבל אין זה מפחית מבחירתנו בלא כלום.
לגבי שאלתך השניה: אפשר להיות מוסרי גם כחילוני, אבל אנחנו מחפשים שני דברים: 1. מוסר מוחלט - שאינו אנושי ומתחלף. 2. מוסר שעומד גם כשהתאווה משתוללת.
בשני ההבטים הללו רק מוסר אלוקי שורד.
בהצלחה