בושה בדתיות..ואמונה בה'

שלום רב,
לפני שאגיב על מה שכתבת, הרשי לי לומר שיש לך מודעות עצמית מרשימה, כתבת דברים בגילוי לב, ואני אשתדל גם לענות לך כך.
דיברת בבת אחת על כמה ענינים, וננסה להתמודד איתם אחד אחד.

א. סיפרת שאת עוברת על כל מיני הלכות או סייגים, בעיקר בתחום הצניעות, "לא כי בא לך", אלא כדי להוכיח למישהו שאת מעיזה, בעיקר להורים שחונקים אותך, את מרגישה כך שאת יותר מרוצה מעצמך וכו´.
- בעיה שהכיר שלמה המלך, וטבע פתגם קצר וקולע: "מים גנובים ימתקו" (משלי, פרק ט פסוק י"ז)
כמה זה נכון! הרי את כתבת את זה בעצמך – העבירות מושכות אותנו לא רק בגלל התאוה אלא גם בגלל שהן אסורות! מים שזורמים בנהר אינם מתוקים כמו מים שאסור לשתות, שצריך לגנוב ואז לשתות ואז המתיקות של החטא, של האסור...
ומה יש לי לומר לך על זה? האמת, הייתי קצת נבוך. הרי אני מבין מה את מרגישה – ההורים חונקים בדתיות שלהם, החברה, החברות המקפידות שלך, כל הדמויות האלה הופכות, לצערנו, את החטא למתוק הרבה יותר מכפי שהוא במציאות. זה נותן דחף חזק למרד – נגד ההורים והחברה והעולם הדתי ואולי אפילו... אלוהים?
והנה, חשבתי, נפתח את הפרק ונראה מה ספר משלי אומר על זה. אז קודם כל, כצפוי בצדק, הפסוק הבא מתאר את אחריתו של החטא, שהיא רעה ומרה, וכך גם דיברו חז"ל בענין פסוק זה. אך האם יש התמודדות מהותית עם ההרגשה הזו של המתיקות של המרד, של ה"אנטי"?
וכשהתבוננתי, מצאתי את הפסוק אשר ביקשתי, שיכול לתת לך כיוון רציני לחשוב עליו:
(לפני שאכתוב לך את הפסוק שאני מדבר עליו, אקדים לך בקצרה, שבספר משלי ה"חכמה" היא המקור להתגברות על היצר, להליכה אחרי השכל, ואילו הדמיון והחומריות הם הנטייה הטבעית לפיתוי היצר. כך כתב הרמב"ם בפתיחה ל´מורה נבוכים´).
" אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא" (פסוק יב).
זאת התמודדות אמיתית. להפנים, שעבודת ה´ שלך לא תועיל לאף אחד חוץ ממך (אם חכמת חכמת לך), וויתור עליה לא יזיק לאף אחד חוץ ממך (ולצת לבדך תישא). אל תשמרי על ההלכה לא בשביל ההורים, ולא בשביל החברות ולא בשביל אף אחד. את היחידה שנושאת באחריות הרוחנית-דתית-אישיותית שלך, לטוב ולרע. ביום מן הימים, כשתרצי לעשות לעצמך דין וחשבון על חייך, תראי בבירור איך כל הדמויות ש"חנקו" אותך נעלמות מהרקע, כי את זאת שמחליטה לכאן ולכאן. עם כל מה שמסביב. עשי לעצמך טובה וחשבון נפש, ותבחני את חייך ע"פ מה שטוב לך באמת. אולי תגלי שלנתב את חייך על פי מה שהורים חושבים שלא נכון ועל פי מה שחבירות "לא מעיזות" – זה לא כל כך בריא לך, במיוחד לטווח הרחוק של פיתוח האישיות שלך. שלך שלך.

ב. בעיה נוספת שכתבת עליה – בושה בדתיות. תראי, למדתי הרבה מוסר השכל ממה שחויתי בצבא (שירתתי בצנחנים). ואני אספר לך: היינו מחלקת בני ישיבות בתוך פלוגה חילונית, ואת מתארת לעצמך שפה ושם נוצרו ויכוחים בינינו לבין שאר הפלוגה או המפקדים, בעניני חובותינו הדתיות. סתם כך, הנטייה הייתה לחשוב שבחור דתי שיוותר יותר ויתפשר עם הדרישות של החבר´ה החילוניים יקבל מהם יותר הערכה. אבל התברר שזה פעל דווקא בכיוון הפוך. בחורים שחיפפו, שגימגמו, שלא בדיוק יכלו לומר למפקד איפה הגבול שלהם מה אפשר לעשות ומה אי אפשר – הפכו למטרה ללעג של הבחורים החילונים. צחקו עליהם שהם "בלאי" (סלנג צבאי), שהם חפיפניקים וכו´.
אבל מי שידעו בדיוק מה הם רוצים מעצמם – מה כן אפשר להתפשר ומה אי אפשר, מה מותר מה אסור, מה ראוי ומה לא ראוי (בדרכים נעימות, כמובן, בלי להתלהם) - הם זכו לכבוד מהסביבה שלהם, גם מחילונים כאלה שבכלל לא הבינו ´מה ולמה´. כי מי שדבק באמת שלו, אומר אותה מדבר עליה ושומר עליה, גם לא מתבייש בה, וגם היא לא נותנת לו סיבה להתבייש בה.
"איזוהי דרך ישרה שיבור (=שיבחר) לו האדם, כל שהיא (=שהדרך) תפארת לעושיה, ותפארת לו (=ותפארת לדרך) מן האדם" (מסכת אבות, פרק ב, משנה א).
לכן, הרשי לי להעיז ולומר, שבאמת בגלל שאת לא כל כך מקפידה את גם לא כל כך גאה. הרי הדברים באים ביחד, מי שהאמת שהוא מייצג בוערת בו והוא אוחז בה, אין לו סיבה להתבייש ממנה בפני אחרים. אבל אפילו מעצמך את מתביישת בדתיות שלך.
תחשבי על זה. השתדלתי לכתוב את זה בעדינות, אבל כפי שכתבתי לך בפתיחה – יש לך מודעות עצמית מרשימה, וכך גם אני משתדל לענות לך.

ג. את לא מרגישה צורך להשתנות.
קודם כל, רציתי לשאול אותך שאלה אמיתית (לא בציניות, זאת לא שאלה רטורית), באמת מעניין אותי: האם אחרי שאת עוברת על ההלכה או על גבולות מקובלים החיים שלך יותר מאושרים?
כלומר, זה שאת עושה כך וכך דברים ש"כל בת דתייה לא יכולה לעשות את זה מכל מיני סיבות" משפר את ההרגשה הפנימית הכללית שלך?
האם יש לך שלוה רוחנית, האם את מרגישה יותר שלימה עם עצמך בגלל שאת "יכולה להגיד" שעשית כך וכך "יותר מפעם פעמיים"?
כי אם כן, אז כדי לעורר את הצורך להשתנות, לעניות הבנתי, צריך להתחיל מההתחלה תהליך יסודי של לימוד ופתיחת אופקים רוחניים-מחשבתיים. ואם לא, אז את מבינה שה"מתיקות של המים הגנובים" היא רגעית, זמנית וחולפת, ומה שנשאר לטווח הרחוק היא האישיות שבנית בתוכך, מי שאת, מה שאת (– לעצמך, לא לאחרים). אז יש בך צורך בסיסי להשתנות.
את כתבת לי שאת "מודעת לכך שזה לא בסדר", שאת "יודעת שאת עושה טעות". אם כן, את לא לגמרי אדישה כלפי המצב שלך.
אולי את לא מרגישה צורך להשתנות כי מערכת היחסים הדתית שלך היא עם ההורים שלך. את מודדת את עצמך על פי תמונת-ראי של מה שההורים חושבים שנכון, ולכן לפעמים את משתדלת הפוך. כפי שאמרתי לך, אני מבין מאיפה זה בא, אבל זה פשוט לא בריא לך – לבחון את עצמך על פי ההורים שלך ממש לא עושה חשק להשתנות לכיוון שלהם.

נסי לעמוד מול המראה, לבד, בלי הורים וחבירות, ואפילו תעמדי לבד גם בלי אלוהים, רק את לעצמך: תחשבי באמת איך את רוצה לראות את עצמך, את החיים שלך, את האישיות שלך, את התכונות המוסריות ש"בפנוֹכוֹ" שלך, את הכשרונות שלך, את הצדדים היפים שבך. האם את רוצה מערכת יחסים עם הקדוש ברוך הוא, אלוהייך? האם את רוצה מערכת יחסים עם הקב"ה, אלוהייך ואלוהי אבותייך?
(רבי נחמן מברסלב פיתח הרבה תורות על שיחה אישית עם הקדוש ברוך הוא על הכל, בספר שנקרא ´השתפכות הנפש´. "שפכי כמים ליבך נוכח פני ה´ ". אם קשה לך עם האמונה באלוהים, או עם הדת, עם החיים, עם הפוליטיקה, עם כל דבר שיש בליבך – ספרי לו, דברי איתו על כך, לא מתוך סידור כי אם מתוך הלב. "ספרי לו מה כבד עלייך, את כל מה שכבוי בך ונרדם...").

ביקשת עזרה "לחוש צורך להשתנות ולהיות גאה שאת דתייה, ולהרגיש יותר קירבה לה´ ". עשיתי מה שביכולתי, ובכמה מילים צנועות וספורות כתבתי לך את אשר עלה במחשבתי. ולואי, שפתחתי פתח. אם תרצי, את מוזמנת להמשיך ולכתוב, לי או למישהו אחר.

"הרהורי תשובה הם הם מגלים את עומק הרצון, והגבורה של הנשמה מתגלה על ידם בכל מילוי הודה, ולפי גודלה של התשובה כך היא מידת החירות שלה... בהרהור תשובה לבד גם כן מתקנים הרבה את עצמו ואת העולם. ומוכרח הדבר, שאחר כל הרהור תשובה יהיה יותר שמח ומרוצה בנפשו ממה שהיה בתחילה" (הרב קוק, אורות התשובה, פרק ז).

יוני (צוות ישיבת הר-עציון)