אני שפלת רוח

שלום.
לפי מה שאת מתארת, במשך הרבה שנים עמדת
במצב בו מישהו היה צוחק עליך כל הזמן, והמצב
הזה נמשך גם עכשיו, ונראה שהמצב הזה השפיע על הערכה העצמית שלך.
נראה לי שכדאי לטפל בענין בשני שלבים.
השלב הראשון הוא למנוע נזק נוסף מכך שצוחקים עליך, והשלב השני הוא לתקן את הנזק שכבר נגרם.
לגבי השלב הראשון: חשבי על כך. כאשר אדם צוחק עליך, האם יש אמת בדבריו או לא? אם יש אמת בדבריו, את יכולה לענות תודה רבה על שהסב את תשומת לבך לענין, את באמת צריכה לעבוד על זה.
אם אין אמת בדבריו, אז מה אכפת לך? שיגיד.
אפשר אפילו להצטרף ל"ירידה" ולהקצין אותה כך שתראה מגוחכת. כך תהפכי את הצחוק עליך לדבר שאינו משנה לך, או עוזר לך להתקדם במידות. זה בסופו של דבר מה שבאמת חשוב. בודאי שהתהליך יקח זמן, אבל נסי להתמיד בגישה הזאת למשך חודש, לראות איך היא עוזרת לך.
ועכשיו נעבור לשלב השני: איך לנסות לתקן את הנזק שכבר נגרם? כתוב בשמונה פרקים לרמב"ם שהדרך הטובה שאדם צריך ללכת בה היא דרך האמצע שעוברת בין שתי מידות רעות. לדוגמא מידת הנדיבות, שהיא מידה טובה, נמצאת בין מידת הקמצנות למידת הפזרנות. אם אדם סטה מדרך האמצע, הוא צריך לתקן את עצמו. אם אדם נוטה יותר מדי למידת הפזרנות הוא צריך להתנהג במשך זמן מסוים במידת הקמצנות כדי לתקן את הקלקול בנפשו.
המצב שאת מתארת הוא שהגעת למידת שפל הרוח. בצד השני יש את מידת הגאווה שאת חוששת ממנה, כאשר המידה האמצעית הטובה היא ענווה. אמנם הרמב"ם כותב שלגבי מידת הענווה אין "אמצע", כלומר יש להיות ענווים בצורה המוקצנת ביותר, אך הענווה אינה ביטול האישיות וצמצום החיים. ענווה אמיתית היא ידיעה שמה שיש לך, תכונות, מידות, יופי, פרנסה וכו', ניתן לך מריבונו של עולם. אינך צריכה לחשוש להגיע למידת הגאווה. להפך, את אפילו צריכה להגיע אליה למשך תקופה מסוימת על דרך תיקון המידות.
עוד נקודה שיכולה לעזור. כל פעם שמישהו מחמיא לך ואת רוצה לסתור את דבריו ולהגיד שזה לא נכון עצרי רגע וחשבי: את יצירה של הקב"ה! בוודאי שיש בך דברים טובים! לא יתכן שהקב"ה יברא משהו לא טוב! ובכלל מה פתאום לזלזל ביצירה של הקב"ה? אחרי שתחשבי על זה, את יכולה להגיד למי שהחמיא לך תודה רבה...
אני מאחלת לך שמהמידה של שפל הרוח תצליחי להגיע למידת הענווה שהיא מידה טובה מאוד. וכמובן שאם את רוצה את יכולה לשמור איתי על קשר המייל שלי:
ada@jct.ac.il
עדה.