שאלה
שלום רב,
אני מתנדבת כבר שנה בארגון לנכים.
כל יום שלישי אני נוסעת לשם(אנחנו קבוצה של בערך 20 חבר'ה,בנות ובנים,הבנות מהאולפנא שלי..)אני הולכת לשם בשמחה וממש כיף!!אבל זה נורא קשה,לפעמים אני חוזרת הביתה וכ"כ מרחמת עליהם,וכל הזמן רק חושבת עליהם..גם כשאני איתם אני קצת מרחמת עליהם,אני מנסה להדחיק את המחשבה הזאת..אבל כשאני בבית,חושבת עליהם זה קצת לא מצליח...אולי עדיף שאני לא אלך להתנדב שם?!אבל מצד שני נורא כיף לי שם,ולהם כיף,ומאוד חשוב לי להישאר להתנדב שם!!הם חברים שלי!!!אני לא יכולה לחשוב על יום שלישי,בלי ללכת לשם...
אשמח אם תוכלו לעזור..תודה רבה!!
תשובה
ב"ה
שלום.
עם הזמן את תמצאי לבד את נקודת האיזון .
ההרגשה שלך היא מאוד טבעית והמחשבות שמלוות אותך הם נורמאליות.
ואולי כדאי לך להעביר את המחשבות האלו לכתיבה? לכתוב יומן או לכתוב את הרגשות שלך או לכתוב שיר כפי נטיית ליבך. היומן הזה הוא יהיה אישי שלך ורק את תכתבי בו ורק את תראי אותו ואז תוכלי להביע את מחשבותייך בצורה טובה וזה יקל מעט מן העומס הנפשי ומההתמודדות שבהתנדבות הזו.
ויש דרכים נוספות להתמודד ראי בתשובתי "עייפה נפשית" ב:
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=25574
יישר כוחך!!
בברכה,
עוזיאל אליהו,
.