אני ביישנית מדי!

שלום רב.
ראשית כל הייתי שמחה אם היית מפרטת ומגדירה מה זה ביישנית מדי?
את צודקת בהחלט כשאת אומרת שבגיל שאת נמצאת בו זהו גיל לבנייה עצמית, שיפור עצמי, קבלת החלטות לגבי עצמך, אישיותך, מידותיך, רצונותיך העתידיים.
ביישנות הינה תכונה טובה המרמזת על ענווה, צניעות. אבל אף תכונה שהיא במצב קיצוני איננה טובה.
כלומר אם הביישנות שלך מסרסרת אותך מעשייה, מהתעניינות, מלימוד, משאילת שאלות- שלב קריטי גם כן בגילך- אזי זו בעיה.

קודם כל חשבי: היכן את ביישנית: בבית, בבי"ס, בקרב חברות? מורות, בנים?
אם התשובה היא בבית- אז שם המקום להתחיל. לנסות לעמוד על דעתך, לדבר בזמן הארוחה שכולם נוכחים, לשאול שאלות- זו הגיזרה הבטוחה ביותר להתחיל- שם תקבלי אהבה ותמיכה, שם לא תפחדי. עליך לחשוב ממה ביישנותך נובעת: מפחד מה יגידו? מיראה? מכבוד? חשש כלשהו? קודם צריך לנפות את הסיבות. אם את פוחדת לאיך יגיבו למה שאת אומרת התנסי בסביבתך הקרובה ביותר- שם גם אם שאלתך לא לעניין, או האמירה שלך שונה- עדיין לא יתייחסו בזילזול. את יכולה ליצור שיחה קרובה עם מי שהכי קרוב אליך בבית ולבקשו לעודדך לדבר, לשתף, לחוות דיעה.
אם ביישנותך היא בבי"ס, בשיעור- אזי תוכלי לשוחח עם המחנכת. לומר לה שיש לך מה לומר, אבל את קצת מתביישת. סמכי עליה שהיא תבין את עדינותך, ותיתן לך במה להביע דיעה ולשתף.

בכל מסגרת יש ביישנות שהיא מקובלת- למשל עם בנים.
אבל עליך לזכור שאת אדם מעניין, סקרן, ואם לא תנסי לדעת ולשאול- לא תדעי. מכאן נובע הפתגם- לא הביישן למד. הוא מפחד כל הזמן לשאול- ועל כן נשאר בור. האם זה מה שאת רוצה? לפעמים עלינו להכריח את עצמינו לעשות דברים שאולי לא הכי נעימים לנו- כדי לחנך וללמד את עצמינו. אף אחד לא מבטיח דרך קלה ובטוחה.
אבל אם תשתדלי מאוד, ותשנני לעצמך שהשד לא כל כך נורא, ותתאמצי לשאול את מה שמעניין אותך, ולהביע את דעתך בפומבי- גם אם זה קשה- התהליך יוטמע אט אט.

הכי חשוב שתביני למה את לא שואלת כמשהו חשוב לך, למה את לא מדברת בסיטואציות חברתיות, ולענות לעצמך: לא מפחיד לדבר, דעתי מעניינת כמו כל דיעה אחרת, אני חשובה.

אשמח אם תפני אליי אם יתעוררו שאלות:
שלומציון
shlomtsionk@yahoo.com

לשואלת: ביקשת לא לפרסם את השאלה - אנחנו מקווים שזה בסדר אם הסתפקנו במחיקת הגיל והכיתה. אין בשאלתך שום פרט מזהה, וחבל שגולשים אחרים לא יוכלו ליהנות מהתשובה...