אמונת חכמים - על גדולי ישראל לקראת השואה - תשובה מורחבת

שלום לך!
ברצוני לחלק את התשובה לשני חלקים. אמונת חכמים בכלל, והשואה בפרט. נתחיל בראשונה.
אמנם כידוע רבו המחלוקות סביב העניין של העליה לארץ אל מול השואה המתקרבת.
אחד הרבנים הגדולים שעבר על בשרו את טלטלת המחלוקת הזו הוא הרב יששכר שלמה טייכטל - שהיה אחד מחשובי הרבנים בסלובקיה, וכן היה אב בית דין, ראש ישיבה ורב בעיירה, והיה ידוע כיד ימינו של האדמו"ר ר´ חיים אלעזר שפירא ממונקאטש ראש הזרם האנטי ציוני והיה בעל דעות קיצוניות ששללו כל שיתוף פעולה עם החילוניים לצורך בניין הארץ.
אך במהלך השואה בה נאלץ להסתתר מפני הנאצים באיזו עליית גג שינה את כל תפיסת עולמו, וכתב ספר שלם מתוך זיכרונו בלבד (בלי שום ספרים ! ! !) בשם "אם הבנים שמחה" בה הוא יוצא נגד כל הזרם האנטי ציוני ואומר ביטויים חריפים נגד רבותיו כגון שמעולם הם לא למדו את הסוגיות של הציונות בצורה הנכונה וקרא "הלוואי שנזכה לתקן את העיוות, וה´ יקבל אותנו בארץ המובטחת". ועוד..
[אך! חובה עלינו לזכור שמה שמותר לרבנים גדולי ישראל לחלוק זה על זה, או לדבר אחד על השני אפילו דברים חריפים, לנו אסור לומר ולדבר בשום אופן! ]

משל למה הדבר דומה?
לשני חברים שמגיל צעיר רצו לשרת יחד ביחידה מובחרת בצבא ולהגן על עם ישראל. כשהתגייסו לצבא נתנו את כל כוחם - באימונים רבים. הם לא ישנו טוב בלילות, היכו אותם קשות תוך כדי הקורס ללימוד ´קרב מגע´, בשלבים מסויימים כמעט ולא בא אוכל אל פיהם, היו שוחים בחורף הקפוא בתוך הים. מתגלגלים בשלג בחרמון תוך כדי אימוני ריצה וירי למדו שפות שונות ומשונות, אצבעותיהם כבר היו מלאות יבלות, פניהם מלאות צלקות ועוד ועוד אך תמיד תמכו אחד בשני להמשיך בכל כוח - כי כל חשקם היה להגן על העם היהודי. וכך האימונים נתנו את פרים והם ´זכו´ להיחשב לחיילים ביחידה המובחרת. במשימות הסודיות שהובילו מעולם לא חסו על חיי עצמם - כל מה שרצו זה להוביל לביטחון העם בארץ ישראל. וכך עלו בדרגות הפיקוד, עד שהפכו למפקדי היחידה המובחרת בעצמה ופיקדו על שני מחלקות חיילים אחד לצידו של השני.
והנה קרה הנורא מכל. נחטף מטוס ישראלי ובו בני ערובה רבים. את משימת החילוץ נתנו כמובן לשני מיודעינו, הלוחמים האמיצים. אך בהגיעם לראות את האיזור שבו אמורה להתבצע המשימה, פרצה ביניהם מחלוקת גדולה, באיזו דרך עליהם לפרוץ למטוס? האם באיגוף אחורי או קידמי. הויכוח היה חריף! הרי חייהם של 200 בני ערובה היה תלוי בהחלטה זו. אחד צעק של השני "אינך זוכר את המשימה באיראן? שם באנו באיגוף אחורי ו30 שני ערובה נהרגו?" והשני ענה לו "זכור את המשימה בעירק שם באנו באיגוף קידמי ופוצצו עלינו את מטען הנפץ!" וכך המשיכו להתווכח ארוכות בצעקות רמות ובלהט רב. כל הנוכחים לא הבינו על מה מדובר? איזו משימה בעירק? מה היה באיראן? אך כל הנוכחים שתקו. כי ידעו שהם היחידים המנוסים המבינים איך לחלץ את בני הערובה. למרות שכולם ידעו שייתכן שאחד צודק והשני טועה. אך לעולם לא אנחנו נוכל להבין את רמת הוויכוח. רק הם המקצוענים המבינים היחידים במשימות מורכבות אלו. וגם אם אחד מהם טועה לא אנחנו נהיה אלו שנביע את דעתינו! בשום אופן לא! אחרי הכל, מה אנחנו כבר מבינים בצבא? עשינו קצת טירונות? אנחנו בקושי יודעים לפגוע ברובה..

בדיוק גם כך בדברים האלו. מחלוקות קשות היו בין גדולי ישראל. לדוגמא את ספריו של הרמב"ם שרפו בבגדד! את הרמח"ל לא רצו להכניס לבתי הכנסת! מספרים שאפילו לאחר מותו של הגאון מוילנא בגן עדן הוא לא היה מוכן לשמוע דרשה בחסידות, שהרי הגאון מוילנא היה גדול המתנגדים לחסידות. בכל שישה סידרי משנה יש אוסף של מחלוקות תנאים? בימים אלו שחל בהם ל"ג בעומר היתה מחלוקת גדולה האם לתמוך בבר כוכבא כמו שתמך רבי עקיבא או לא? ועוד מחלקות רבות עד ימינו אלה.
אבל מה שמותר לגדולים האלו שמסרו את כל חייהם בשביל עם ישראל להתווכח ולהילחם בניהם זה לא מותר לנו הקטנים. הם המקצוענים והמבינים היחידים באיך להציל את עם ישראל ולשמור עליו. גם אם אחד מהם בסוף טועה, מה שכמעט ולא קורה - מי אנחנו שנביע את דעתינו? הרי אנו בקושי מצליחים להבין קצת גמרא, קצת ללמוד מוסר ובקושי לתקן את המידות! האם אנחנו נהיה אלו שנביע דעה בוויכוחים של גדולי לוחמי הקודש שלנו?
אנחנו צריכים רק לכופף את ראשנו מתוך ענווה ולומר : "אני? אני הולך בדרך של הרב פלוני אלמוני, לא בגלל שאני בטוח שזו הדרך הנכונה, הרי מי אני? אלא זו הדרך שנראה לי הכי נכון [בשבילי ללכת בה"] אבל לא נביע דעה על שאר הגדולים שחולקים על דרכינו.
טוב אז הבנו שמותר לגדולים לחלוק ביניהם.. אבל איך [אני ]אדע באיזה רב לבחור??
על זה כבר כתבו רבותינו :
"וכן כתבו אין אדם למד תורה אלא במקום שליבו חפץ"
"אם דומה הרב עליו למלאך ה´ צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו"
כלומר כל אחת מאיתנו צריכה להתפלל לקב"ה שיזכה אותה לפגוש את הרב ואת הדרך שהכי מתאימה לה! אם את מרגישה שאת מתעלה ביראת שמיים בתיקון המידות ובקיום המצוות כאשר את הולכת בדרך של רב מסויים - המשיכי ללכת בדרך זו. ותמיד תמיד בידקי את עצמך האם בחרת בדרך הזו כי היא קלה ונוחה לך? או כי הדרך הזו הכי אמיתית? אם התשובה היא שבחרת ללכת אחרי ´הגדול תורה´ הזה כי זו האמת בשבילך, את צריכה להיות רגועה במאת האחוזים! כי הקב"ה איתו! ועם כל ההולכים בדרכו. וגם אם חלילה קורה והוא טועה(מה שכמעט לא קורה) הקב"ה שומר עליו ועל הטעויות שלו.

כל זה טוב ויפה ביחס לכל המחלוקות שבתורה ושבכל הדורות. אך ביחס למחלוקות בנושא השואה הכל מתגמד.
נכון שהיו סימנים והתראות לגבי הסופה שהולכת להתחולל, נראה לי שקשה להעלות על הדעת שהרבנים ידעו באמת מה הולך לקרות ומהי גודל הקטסטרופה ובכל זאת נשארו בגיא ההריגה, סתם כך. אמנם היו דיבורים, שמעו קולות, אך היו כולם בטוחים שאין כאן משהו שלא נוכל לעבור אותו. שהרי הרבה זדים קמו עלינו לכלותינו ועברנו אותם בעזרת צור ישראל "והקב"ה מצילנו מידם", וכן חשבו שיהיה גם עתה.

אך חשוב מכך.
כשאנו באים לעסוק בשואה אנחנו צריכים לעמוד דום ולהתמלא אימה ופחד כאשר אנו נוגעים בנושא זה, ואני לא בטוח בכלל שמישהו מאיתנו היה יכול להתנהג אחרת באותו הזמן. ועל כך אמרו חז"ל אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.
על השואה היה אומר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל שעליה נאמר "המכה אשר לא כתובה בתורה" כפי שמופיע בפרשת הקללות, וממילא כך יש לגשת לאותם גדולי עולם, אשר נספו באותה סופה, שרי התורה גאוני הדור.
אם כתבתי בתחילת התשובה שבכל המחלוקות של גדולי ישראל אין לנו להביע דעה(אלא מותר לנו רק לבחור ללכת בדרך זו או אחרת), אל מול המחלוקת הזו בענייני השואה, אנחנו, הקטנים, ממש כעיוורים באפילה.
איך? באיזה דרך ניתן להבין את מה שעשה ה´ לנו בשואה? את הנוראות שעברו עלינו באותם הימים? ייסורים שאי אפשר לתאר? מיתות משונות של זקנים נשים וטף? האם מישהו מאיתנו יכול להבין על איזה חטא מגיע עונשים כאלו?
מספרים על הרב צבי יהודה הכהן קוק שכאשר בא להעביר שיעור בנושא השואה בכה ובכה ולא הצליח להעביר את השיעור.. והשיעור נדחה לפעם אחרת. בפעם השניה שוב בכה הרצי"ה ולא הצליח לדבר.. וכן בפעם השלישית והרביעית ורק בפעם העשירית הצליח לדבר והעביר שיעור על השואה.

וזו צריכה להיות הגישה הבריאה והיסודית שעלינו לנקוט בעומדינו אל מול אותה נוראות עקירתינו מן הגלות בשואה, אחרי כל החשבונות והויכוחים של גדולי התורה שבתוכינו, עלינו לנקוט במידתו של אהרון הכהן הגדול "וידום אהרון".

מקוה שעזרתי לך! בהצלחה בכל התחומים!!

חגי
chagay1@shoresh.org.il


אחד הגולשים הגיב:

המשל לא דומה לנמשל
היהודים לא היו כבני ערובה שחייבים לחכות לחילוץ. לכל אחד מהם (עד שלב מסוים) היתה יכולת לקום וללכת. הרבנים התנגדו.

לחבר שלי יש סבתא שמרגלא בפומיה שהרבי מגור הרג לה את המשפחה. המשפחה הזו כבר קנתה נכסים בא"י ורצתה לעלות, אך לא קיבלו ברכת הדרך מהאדמור. היא לבדה באה (לא יודע איך) . חסידות גור מודה בסיפור הזה: כשבנה (ראש עמותה) היה מתמודד על מכרז קרקע בב"ב וגם החסידות - החסידות היתה מושכת את ידה.


תשובה:

המשל דומה לנמשל לא בדוגמא דווקא של בני הערובה כמו שיוסבר בהמשך עוד, אלא מה שרציתי לומר זה היחס שעלינו לתת לגדולי ישראל באופן עקרוני בכלל שהרי הם היודעים מה טוב לעם ישראל ומה לא, וכל אחד יבחר את דרכו בהרגשת לבבו והעיקר שיכוון את ליבו לשם שמים.
וכמו שאמרת אכן היהודים לא היו בני ערובה בידי אף אחד ומי שרצה לעלות היה יכול לעלות ואל לנו להאשים אף אחד. הבחירה החופשית לא ניטלה מאף אדם. ומי שבחר ברב מסויים לרבו זה היה בלב טהור ובדעת צלולה על כל הדברים המשתמעים מכך לטוב או למוטב. וכי היה עדיף שהיה הולך ללא רב כלל? בוודאי שהיה אובד וטובע בתרבויות הגויים ומתבולל ונעלם אל בין האומות שעונש זה גרוע יותר מכל מה שיהודי יכול לתאר לעצמו, ולכן טענתי שמה שלא יהיה עלינו ללכת אחר רבותינו - מתוך הנחה שאנחנו אכן מאמינים וסומכים עליהם - ואם "אין הרב דומה למלאך ה' צבאות - אל יבקשו תורה מפיהו" אם אינך סומך על הרב שלך - חפש לך תלמיד חכם אחר שתהיה זכאי ללמוד ממנו תורה, אך להישאר ללא קשר לתלמיד חכם זה נורא מכל. וכמו שאמרתי מעולם לא נטלה הבחירה החופשית מאף אדם.
ומעניין שהסיפור שלך הוא דווקא מחסידות גור, אמרו לי חברים שמכירים את החסידות שידוע שחסידות זו דווקא עודדה עליה לארץ, ויש גם סיפורים אחרים על רבנים אחרים שכן עודדו עליה, ואפילו האדמור מבעלז שסיפור בריחתו ידוע, כאשר הבין לאן נושבת הרוח כן עודד עליה לארץ ולברוח. אמנם, הרבה יהודים העדיפו לעצום את עיניהם ולהתעלם מפני גודל הרעה. כפי שהיה אצל יהדות הונגריה שאפילו בסוף שנות המלחמה כאשר היה ידוע מה קורה עצמו עינים וחשבו שכלום לא קורה. ולהפך יש סיפורים דווקא על רבנים שתמכו במפעל הציוני שקראו לתלמידיהם לא לעלות עכשיו אלא רק לאחר שוך הסערה ותום המלחמה ובכך גרמו להם להשאר בתוך התופת.
אך כמובן שלי אין זכות לבא בטענות מול מי שעבר את השואה כדוגמת סבתא של חבר שלך, שהרי היא היתה שם והיא אומרת את הדברים כפי שהיא רואה אותם ומה שאדם מרגיש זכותו להרגיש. וזכותו לטעון. אך מצד שני זכותי לטעון שהדברים אינם רק כפי שהיא מציגה אותם.

אך הדברים שנאמרו לעיל אינם חשובים כלל ביחס למה שאכתוב כעת. עיקר העיקרים של התשובה הוא שאת השואה הנוראית אין לנו לפרש בשום צורה הגיונית פשוטה. וכי נטען, הוא אשם או הוא אשם וכד' וכי מה חטאו מיליון וחצי ילדים שעלו השמיימה בייסורים? ואת מי יאשימו יהודי גרמניה המתבוללים? וכי היה להם רב להאשימו שבגללו הם נהרגו? ורק אם הממשלה בצרפת לא היתה מתחלפת לאחר מלחמת העולם הראשונה היו חלים חוקים נוקשים ביותר על גרמניה שהיו מקשים עליה לפתוח במלחמת העולם השניה.. וכי אם רק יהודי ארץ ישראל היו מתאמצים יותר אולי היה אפשר להציל את יהדות הונגריה מהשמדה? ועוד שאלות רבות והאשמות לאין מספר..
כל השאלות נכונות. אבל אין הם יכולות להסביר ולו בקצת איך יתכן שהגענו לשאול תחתית נוראה, "המכה אשר לא כתובה בתורה" הזו?
נגד הגישה הפשטנית הזו אני יוצא! את השואה ניתן להבין רק במבט עמוק מאוד, מבט ארוך טווח, רק מתוך גודל עצום של תורה ואמונה, יהיה ניתן להבין מעט מן המעט מה זאת עשה ה' לנו.
ומה לנו כי נלין דווקא על מנהיגינו הרוחניים?? שאע"פ שאי אפשר לומר שהם לא יכולים לטעות כי הם בני אדם - אבל ההשגחה העליונה תמיד שומרת עליהם ומובילה אותם, כן, גם כאשר הם טועים.

חלילה לנו לטעון טענה נוראית ולדעתי אף לא נכונה "שבגלל רב פלוני קרתה השואה" השואה היא מאורע שאין לו שום הסבר שתלוי באדם בודד או במנהיג בודד אלא זוהי יד ה', גם ה' הנוראה שגם אני עדיין לא זכיתי ללמוד ולהבין מה היתה תפקידה ומטרתה, אבל בגלל זה לעזוב את המנהיגים הרוחניים שלנו? לא ולא! אלפי פעמים לא! הרבנים שלנו הם לנו חיים! שונים הם הרבנים אלו מאלו מדור לדור ומתקופה לתקופה, שונים הם בית הלל מבית שמאי, שונים הם אמוראי בבל מאמוראי ארץ ישראל, שונים הם חכמי ספרד מחכמי אשכנז ואעפ"כ נקרא כולנו בקול גדול : "נמשלו ישראל לעוף. מה עוף אינו פורח בלי כנפיים, כך ישראל אינם יכולים לעשות דבר חוץ מזקניהם" (מדרש רבה שמיני)
מקווה שעכשיו דברי מובנים קצת יותר, אשמח לשמוע ביקורת נוספת על הדברים.

חגי