אמונה

מה שלומך שואל יקר...
לפני הכול נראה לי שמגיע לך התנצלות על זה שחיכית כל כך הרבה.
זה לא שהשאלה שלך חשובה לנו פחות או שהכאב שלך לא אמיתי דחוף ובוער כמו שאר השאלות.
פשוט לפעמים יש לנו עומס כל כך גדול, שגם אם אנחנו ממש רוצים לענות על כל
השאלות ולשלוח אותם כמה שיותר מהר, עדיין מסתבר שמלאכים יש רק בשמיים
ותשובות על שאלות לוקחות 'קצת' יותר זמן מהמתנה לנס על חלב ב'קפה הילל'.
אבל יחד עם זה וגם אם זה יצא בלי כוונה, אני בטוח שהזמן שיצא לך לחכות עד
לתשובה, עזר לך קצת.
לפעמים כמו שיצא לך בוודאי לחוות, אנחנו מוקפים בחומות של כאב ומרגישים
שלא משנה מה יגידו לנו או מי יגיד לנו,איך יגידו ומה יעשו, הכאב כל כך שורף לנו מבפנים שפשוט כל מה שנשאר לנו לעשות זה רק לשבת עם האנשים שאנחנו אוהבים (לפעמים גם זה לא בא לנו) ורק להיות איתם.
לא מזמן למדנו בדף היומי ב'מועד קטן' כמה דינים שקשורים באבלות אבל תירגע...
אני ממש לא מתכוון לבוא ולשפוך עליך עוד ציטוטים של חז"ל ועוד מקורות כי
לא נראה לי שזה מה שאתה צריך עכשיו, מה שכן, יש כמה דברים שאולי בכל זאת כן יוכלו
לעזור לך.
הגמרא שם (כז:) דנה בזמן האבלות הראוי להתאבל על אדם קרוב שנפטר לנו:
"שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת מכאן ואילך אמר
הקדוש ברוך הוא אי אתם רחמנים בו יותר ממני".
נראה בהתחלה קצת תמוה לא?
ממתי אפשר להגיד לנו כמה זמן להתאבל?
אהבת את סבא שלך ובא לך לבכות עליו לא שבוע או חודש, בא לך מעכשיו לבכות
עליו 5 שנים,20 שנה!!
למה?
ככה!
זה סבא שלך ואף אחד לא יגיד לך כמה לבכות עליו!
אז איך בכלל כותבים לנו דברים כאלה?
אז בוא נראה ביחד כמה דברים שאני מקווה יעזרו לך לצבוע בחזרה את החיים
בצבעים קצת אחרים מלבד השחור ואפור שאתה רואה עכשיו.
זה שבכלל כתוב לנו בתורה פרקי זמן של אבילות מראה לנו שהתורה לא ניתנה
למלאכי השרת אלא לבני אדם וככאלה גם היא ידעה, גם הקב"ה ידע, שלפעמים מעצם
היותנו בני-אדם, אנחנו עלולים להיכנס למצבים שבהם הלב שלנו מתחיל גם
לחשוב ולדבר, לנשום ולבעוט.
שאלת:
"למה ה´ עושה לנו את זה???
מה הבעיה שהוא ישאר חי??
צריך לסבול??"
והשאלה לך גם נפלה בעיתוי של 'יום השואה', יום שהוא 'מסוגל' לשאלות כאלה.
אבל אני רוצה שתנסה ביחד איתי להבחין בין שאלות שמתחילות מבעיות באמונה,
לבין שאלות שבעצם עטופות בדברים שכליים, אולם אם נפתח אותם, את השאלות
הללו, נגלה בתוכם הרבה דמעות, כאב ומצוקה ומכאן אם תחשוב על זה, נולדה
האימרה הכל כך חכמה ונכונה:
"אין אדם נתפס בשעת צערו".
למה?
כי ממילא, כל מה שהוא לא יישמע, כל מה שלא נגיד לו, הוא פשוט לא יוכל
להבין אותנו ולמה?
כי הוא פשוט לא שומע!
כן כן, ממש כמו אדם עיוור שננסה להגיד לו, שלמרות שהרעש של הרמזור אומר
לו שהוא יכול לעבור, עדיין, למען ביטחונו עדיף לו, לא לעבור, כי יש תנועה של מכוניות ואם הוא היה מסתכל בעצמו אילו רק היה יכול,אז הוא היה רואה שבעצם עומד לו שוטר ומכוון את התנועה ואם תלמד נהיגה, תראה שבסולם החוקים, שוטר יותר חשוב ומבטל את מה שמראה לנו הרמזור!
ככה גם אנחנו, לפעמים אנחנו פשוט לא יכולים להבין ולשמוע, בגלל שכרגע
אנחנו קצת עיוורים...ואז אנחנו לא כל כך יכולים לראות אותו:
את השוטר שמכוון את התנועה, את אבא שלנו.
רק שלהבדיל מהשוטר, שמפספס מידי פעם פה ושם (בכל זאת משטרת ישראל..) הקב"ה לא מפספס שום דבר בשום אופן!
האם אתה אשם בזה?
מישהו בא אליך בטענות?
חס וחלילה וממש לא- זו זכותך הטבעית ביותר וגם אל תיבהל אם נבהלת מעצם השאלות.
מי לנו גדול יותר מאיוב- לא הרבה אנשים בהיסטוריה הצליחו להרגיז את השטן בצורה כזו עד שהוא בעצמו מגיע לקב"ה ומבקש ממנו:
'בוא ותנסה אותו, אם אתה באמת חושב שהוא כל כך צדיק'.
ואז, מתי שבאים לאיוב כל הצרות שלו, גם הוא לא יכול יותר ופונה אל הקב"ה:
"ריבונו של עולם, שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב!? "
וכדאי לך מאוד ללמוד את תשובתו של הקב"ה:
"הרבה נימין בראתי באדם, וכל נימא ונימא בראתי לה גומא בפני עצמה, שלא יהו שתים יונקות מגומא אחת, שאלמלי שתים יונקות מגומא אחת - מחשיכות מאור עיניו של אדם, בין גומא לגומא לא נתחלף לי, בין איוב לאויב נתחלף לי" וכו'...
אז למרות שאנחנו לא ניכנס כאן לצרות של איוב ולעוצמה שלהם, מה שכן
מעניינת אותנו היא הנקודה שגם איוב מחזק אותה:
אדם בשעת צערו, חושב בצורה שונה מאשר היה חושב אילו היה מרגיש אחרת:
הכול מתחיל וניגמר בלב שלנו.
כואב לך, ולכן כתבת:
"מה ה´ עושה לנו את זה???"
אבל אם נניח, הקב"ה היה עוזר לסבא שלך בצורה כזו (אין לך מושג מצד האמת
כמה הקב"ה אוהב את סבא שלך, אבל נתעכב על זה בהמשך) שפתאום, הרופאים היו
יוצאים ואומרים:
'דבר כזה אף פעם לא ראינו. אין, זה פשוט נס!'
גם אז היית חושב ככה?
ושואל את הקב"ה, ריבונו של עולם למה עשית את זה לסבא שלי?
כלומר וזו אולי השורה הכי חשובה בכל המכתב הזה:
מה שבעצם הפריע לך, זה העובדה שהקב"ה לא עזר לסבא שלך בצורה שאתה היית
רוצה שהוא יעזור לו.
ואם בעצם תחשוב על זה, אז תגלה עוד משהו.
אולי לסבא שלך דווקא יותר טוב להיות שם, למעלה, ליד הקב"ה.
הרי אני מניח שהוא היה אדם טוב, סבא שלך, וכאב לך שהוא סבל, אבל אם היו אומרים לך:
'היי, נכד יקר, תירגע. זה בסדר. סבא שלך לא הולך לשום מקום.'
זאת אומרת הוא הולך, אבל הוא רק מתקרב לקב"ה, לאבא שלו, למלך שאוהב אותו
ורוצה לשמור אותו אצלו ולידו, מה אז? האם גם אז היית חש ככה?
לא נראה לי...ולמה?
כי שומרים עליו, על סבא שלך. הוא ביידים טובות!
נו, אז מה בכל זאת קצת צובט לנו בלב?
אממ..נכון, הוא בידיים טובות, ואני מקווה שאתה גם יודע, שהקב"ה לא ברא
אותך או את סבא שלך כדי שתסבלו, אבל עדיין משהו חסר כאן...משהו קצת שורף
מבפנים.
סבא...
הוא כבר לא כאן.
טוב לו, הוא בידיים טובות אבל... הוא כבר לא כאן.
אי אפשר לנשק אותו יותר, לגעת, לצחוק ביחד...
וזה מה שכואב לנו.
ולכן ידידי היקר, בדיוק בשביל זה אנחנו צריכים לדעת את האמת בצורה כל כך
חזקה ונכונה, לחיות את האמונה שלנו בצורה כזו, שגם אם מישהו קרוב אלינו
נפטר, נדע איך לתפוס את זה.
נו, תשאל.
אז למה בעצם לא מברכים 'ברוך הטוב והמטיב?'
הרי אם הוא הולך למקום טוב, אם הנשמה הולכת באמת לעולם שכולו טוב, כי הרי
אנחנו מעצם היותנו יהודים מאמינים באמת חיים את הידיעה הזו, אז למה בעצם
אנחנו לא מתייחסים לזה ככה, אלא קורעים את הבגדים שלנו ומתנהגים באבלות?
אז באמת למען האמת ,אנחנו כל הזמן שואפים להכרה הזו וגם נותנים לה ביטוי בחיי המעשה:
לומדים משניות כדי שלנשמה יהיה עוד יותר טוב, עושים ביום השנה ב'יורצייט',
ל'חיים' (לחיים? הרי עכשיו מישהו מת לא?
אז לא...לחיים, לחיים האמיתיים, הנשמה התקרבה ועלתה עוד דרגה יותר קרוב לקב"ה)
אלא, שהבעיה שלך היא בעצם הבעיה של כולנו.
אנחנו חיים את זה, אבל עדיין זה כואב לנו. עדיין אנחנו לא ממש נושמים את זה...
הכול בהעלם, וזה הסיבה שכתוב בפסחים נ:
"והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, אטו האידנא
לאו אחד הוא?"
שואלת הגמרא: ועכשיו? השם של הקב"ה לא אחד?
ועל זה היא ממשיכה ועונה:
" אמר רבי אחא בר חנינא:
לא כעולם הזה העולם הבא* העולם הזה, על בשורות טובות אומר ברוך הטוב
והמטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת.
לעולם הבא - כולו הטוב והמטיב..". (מתוך שיעורו של הרב דוד לבנון לפורים)
זה לא סתם שנתעוררת לשאלה הזו.
כנראה שבשמיים, מלבד האהבה לסבא שלך, אוהבים גם אותך והם חושבים שהגיע
הזמן שתעלה מדריגה!
שתברר את הסוגיות האמוניות האלה בצורה טובה יותר, שתחיה אותם.
ותאמין לי שאת הדברים שבאים לנו מתוך הכאב, אותם ודווקא אותם אנחנו
זוכרים הכי טוב.
כדאי לך לעבוד עם עצמך על הנקודה שבעצם העולם הזה הוא עולם השקר, והעולם הבא הוא הוא העולם האמיתי.
למרות שאנחנו חושבים שהחיים האמיתיים הם כאן, כי הנה, עובדה, אנחנו
רואים, שומעים וחווים, למרות זאת, החיים האמיתיים באמת רק מתחילים שם,
בעולם הבא, העולם שסבא לך הלך אליו, ואילו כאן, התפקיד שלנו הוא רק להכין
את עצמנו לעולם הבאה.
אם אתה רוצה לשמוע לי, כדאי לך ללמוד לעילוי נשמתו של סבא שלך שחיה עכשיו
ליד הקב"ה, דווקא את ספר 'מסילת ישרים' ופשוט להתבונן לאט לאט מה הוא
אומר:

"יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו
בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו"-

למה בכלל סבא שלך (להבדיל), אתה, אני, כל אחד, למה אנחנו בכלל באים לכאן?
בשביל מה החיים האלו בכלל?
לאכול? לשתות?
לעשות עוד תואר ולקבל עוד תעודה?
אלו באמת ההנאות הכי גבוהות שלנו?

"והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על
ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים
שיכולים להמצא."

בוודאי שהקב"ה רוצה שיהיה לסבא שלך הכי טוב שבעולם, אחרת הוא פשוט לא היה
בורא אותו.
איפה יהיה לו הכי טוב?

"ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה."

אז אם זה ככה, למה בכל זאת באנו לכאן? למה בכל זאת סבא שלך הגיע לכאן?

"אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו
זכרונם לברכה (אבות ד): העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא."

בסיידר?

קח את הכאב האמיתי הזה שלך, את הצער הזה ותראה לעצמך, לסבא שלך ולקב"ה
איך שאתה נבנה מזה.
תזכור ש:"צדיקים במיתתן קרויים חיים"

תיכנס פעם לבית מדרש של אחת הישיבות הגדולות, ותישמע כמה פעמים מדברים
על רש"י והרשב"א, מהרש"א וריטב"א, כאילו הם ממש כאן, איתנו.
זה רק הגוף שהולך לו ומחליף צורה אחרי 120.
הנשמה של סבא שלך.
המעשים שלו.
מה שהוא לימד אותך, זה הכול נישאר.
בוא ותדאג שזה גם ימשיך הלאה, שגם הבנים שלך אי"ה יוכלו ללמוד ולדעת איזה
אדם גדול הוא ודווקא בגלל זה לאיזה מקום טוב הוא הלך.

ובגלל שאנחנו כמו שכתבתי עדיין נמצאים בעולם הזה, אז אני איפרד ממך ב:
"המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד"

אם בא לך לספר עוד, מתי שאתה רוצה.
שבאמת תזכה להבין ולראות בחוש את טובו של הקב"ה.
אבינועם
avinoam811@gmail.com