'אמונה' לעומת מקומות חילוניים, איפה ללמוד?

שלום לך
קודם כל אין ספק שאין דבר יותר חונק ומתסכל מאשר להרגיש שיש לך כוחות
יצירתיים והנשמה שלך רוצה לפרוץ ולהגשים את עצמה אבל את מרגישה כבולה
וחנוקה בתוך מסגרות שלדעתך יכולות פחות לתת לך ולאפשר לך לעוף ממה
שהמסגרות החילוניות נותנות.
הבעיה הזו של היצירתיות והאמונות אכן באה לידי ביטוי בצורה יותר חזקה
בדרך כלל כאשר היא פוגשת בדת.
על פניו ולכאורה הדת היא דבר שמעמיד לנו חוקים, כללים ברורים, האדם זז
הצידה לטובת הבורא שאומר לו מה אסור ומה מותר, אנטיזה מוחלטת למהות
האמונות הזורמת על כל גווניה, לחופש, לשבירת הגבולות.
אולם נראה לי שאם נעמיק בזה עוד נראה שלא רק שאין סתירה בין הדברים אלא
שאין דבר שיוכל להשלים יותר את יצר האומנות שלך ובמקרה הזה את התיאטרון,
להביא אותו למקום המבורר ביותר מאשר השילוב הזה, של עבודת ה´ בתוכו
ומסביבו.
אני חושב שהשאלה כאן לא מתחילה באיפה תלמדי תיאטרון ואיפה תוכלי להתפתח
יותר, אלא בכמה את מוכנה ל´הקריב´ עבור הדת והאמונה שלך והאם בכלל ברור
לך מי מבחינתך נמצא במרכז החיים שלך:
האם הדת האמונה והקב"ה אמורים להוות לך אמצעי לאמונות ולתיאטרון או שבעצם
כל העניין של התיאטרון הוא בעצם כלי על מנת שתוכלי לעבוד את הקב"ה יותר
טוב.
ישנו דיסק של הרב ארז משה דורון בוא הוא מסביר באמצעות סיפורו של
ר´ נחמן ´ציפור הנפש´ שאם בן אדם חושב שהקב"ה מביא לו ניסיון גדול מידי,
אזי בעצם זה אומר שהאדם פספס לחלוטין וזה ממש לא מה שהקב"ה רוצה ממנו.
הוא מספר שם על ציפור זהב שניצודה על ידי צייד. לאחר כמה זמן שהיא בשבי
היא מחליטה לברוח אך שכחה שיש לה בכלל כנפיים.
לאחר תקופת שיטוטים היא פוגשת בעדת גמלים ושמחה בליבה, אך מתעצבת לנוכח
העובדה שהיא בכלל לא גמל ולכן אזלו סיכוייה לחצות את המדבר.
פתאום היא מגיעה לצוק ומחליקה על אבן, ומתחילה ליפול כגוש של עופרת יצוקה
לעבר התהום.
לפתע היא רואה ציפורי זהב, ממש כמותה, שחגים סביבה ומראים לה איך עפים!
היא מתחילה לנסות גם, בכוח...ואז הם אומרות לה:
"לא, לא בכוח, פשוט תתני לרוח לשאת אותך!"
ואז היא מתחילה לעוף.
כאשר היא עפה היא רואה נקודות קטנות.
היא שואלת את החברות שלה, מזה הנקודות האלו?
הו, אלו? עונות לה, הציפורים
אלו הגמלים המסכנים שלוקח להם כל כך הרבה זמן לחצות את המדבר בעוד שלנו
זה לוקח בדיוק שעה...
הקב"ה לא רוצה אותך במצב כזה.
אם את מרגישה שמבחינתך הגעת למבוי סתום, רחוב ללא מוצא, שזה או שתצטרפי
לניסן נתיב ותלמדי משחק או שכל החיים שלך יהפכו לאומללים זה מראה שמשהו
כאן לא בסדר
שאת לא משתמשת בכנפיים שלך!
משהו בתפיסה לא יושב טוב.
היהדות, עבודת ה´, האמונה שלך אמורים להביא לך ולחשוף אותך באמצעות הכלים
האלו לעוד ועוד רבדים ומקומות פנימים יותר שיחשפו אותך לעוד כוחות
יצירתיים, לא להפך.
זה שאת אומרת שאת מרגישה חנוקה בבועה דתית, שאת לא באמת מרגישה שייכת, זה
רק הסימפוטמים.
הרבה יותר מעניין ללכת לשורש של העניין, לדעת למה את מרגישה ככה?
זה נראה שאילו יכולת להחזיר את הגלגל אחורה ולהוולד במקום חילוני יותר,
אז זה מה שהיית עושה, כאילו את דתייה קצת מתוך כורח כזה.
הדת לא כל כך באה לך טוב עכשיו, מבאסת כזו, מעצבנת, תקועה לך בדיוק באמצע
הצומת הזו של החיים.
וזה ממש לא אמור להיות ככה. באמת שלא.
אנחנו מדברים כאן על החיים שלך, והעניין הזה של לאיזה תיאטרון ללכת הוא
באמת צומת, אבל לא רק צומת מבחינה מקצועית כי אם גם מבחינת החיים שלך.
אם הבנות שהולכות לאמונה היו מסתכלות רק על תאטרון נטו, יכול להיות שהם
היו בוחרות במקום חילוני, אבל השיקול שלהם הוא לא רק איך להיות שחקנית
טובה יותר, אלא גם איך להיות אמא, ואישה ועובדת ה´ טובה יותר, וכאן כמו
שכתבתי לך, כאן רק נראה לי שהעדיפות הברורה היא למקום דתי.
נראה שאצלך כל השיקולים האלו לא קיימים.
אדם הוא יצור חברתי ונרצה או לא, אנחנו מושפעים מהסביבה.
יכול להיות שתוכלי ללמוד במקומות החילונים האלו, ועדיין לעמוד על שלך, אבל עדיין קשה להאמין שלא תקבלי 'שריטות' מהחיכוך הזה עם החבר'ה האלו, שיכולים בהחלט להיות טיפוסים מדהימים, אבל יש דברים שלא קשורים בנחמדות של אנשים.
נראה לי שמבחינתך הגעת לאחת מנקודות הבחירה האלו, שהרב דסלר מכנה בשם
נקודות בחירה כלליות. כאלו שמשפיעות על כל החיים.
רכבת אחת נוסעת לצפון, אחרת לדרום, כמו קווים שהולכים ומתרחקים זה ומזה.
נסי לענות לעצמך על כל השאלות הללו, מאיפה תחושת החנק הזו מגיעה בכלל
והאם היא לא מסתירה נקודות אחרות שצריכות בירור מבחינתך, עמוקות יותר,
ואני בטוח שגם התשובה וההחלטה מבחינתך תהיה קלה יותר.
בדיוק כמו בסיפור על ציפור הנפש ובנמשל שמביא הרב ארז משה דורון:
לבנות בית אפשר לעשות עם חשק או עם באסה.
לבני ישראל, בגלל שהם בנו את הבתים של המצרים בלי כסף, זה היה עינוי.
גהינום של ממש.
אבל לאדם שבונה את הבית הפרטי שלו, שהוא יודע שכל אבן ואבן כזו הוא מחזק
את האישה והילדים שלו, אז בשבילו ברור שהוא עושה את זה בשמחה.
אנחנו יכולים לסחוב ולהעמיס על עצמנו כל דבר.
השאלה האם אנחנו חושבים שאנחנו סוחבים ברזל או זהב.
מקום דתי או חילוני זה רק משהו אחר, האחר, לא פחות חשוב ממנו, הוא האם
מבחינתי זה נחשב הקרבה או שאני באמת עושה את זה בלב שלם מתוך ידיעה
והסתכלות כללית על כל החיים שלי ואיפה אני רוצה להיות.
גם ככה בסוף רק את אמורה להחליט, מקווה שהנקודות האלו קצת יכוונו ויעשו סדר.

רק טוב
אבינועם
avinoam811@gmail.com