שאל את הרב

איך מתקנים את הפגם?

חדשות כיפה הרב ארז משה דורון 15/03/07 17:49 כה באדר התשסז

שאלה

לרב שלום.

לפני כמה שנים נפלתי ונכשלתי בנגיעה עם בחור. בסופו של דבר הפסקתי עם זה, ונתקתי את הקשר אתו, וכבר עברו כמה שנים, אבל אני מרגישה שהחרטה שלי לא שלימה באמת. שלמרות שהפסקתי אני לא מספיק חושבת ומבינה עד כמה זה רע. רציתי לבקש מהרב אם הוא יכול להסביר לי ולעזור לי לתקן את העניין ולחזור בתשובה שלימה, במיוחד שאני כבר רוצה להתחתן ורוצה בעז"ה לבנות קשר טהור ובית קדוש. הרב זה ממש חשוב לי. תודה רבה!!!

נ.ב שלחתי את השאלה ובטעות מישהו אחר ענה לי במקום הרב ארז. אני ממש אשמח לשמוע את תשובתו של הרב ארז. (קראתי את הקישורים שנשלחו לי ונראה לי שאין זה מספיק. תודה רבה על הכל! אשריכם!)

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן

תשובה

מי אמר שלא עשית תשובה? למה את חושבת שהקב"ה כל כל קשוח? אם ביקשת סליחה מה' ופרשת מהחטא תאמיני שהתכפר לך והקב"ה אהב ואוהב אותך כתמיד. אם תאמיני בזה באמת בוודאי גם יפתחו השערים ותזכי להקים בית יהודי כרצונך הטוב והטהור.

אני מצרף לך כאן מאמר שכתבתי ונראה לי שהוא יוכל לתרום לך.
פסח כשר ושמח,
ארז

הכל כבר כאן

הסיפור הכי עמוק שרבי נחמן סיפר הוא "מעשה בשבעת הקבצנים". הסיפור מדבר בתחילתו על מלך שהכתיר את בנו בחייו. אחר כך רבי נחמן לא ממשיך לדבר על קורות בן המלך, אלא מתחיל לכאורה עניין אחר: "ויהי היום, והיה בריחה באיזה מדינה וברחו כולם. ובדרך בריחתם עברו דרך איזה יער ואבדו שם זכר ונקבה, ועדיין היו בנים קטנים בני ארבע וחמש שנים. ולא היה להם מה לאכול, וצעקו ובכו, כי לא היה להם מה לאכול. מתוך כך בא אצלם בעטלר (קבצן) אחד עם השקים שלו, שנשא בהם לחם. והתחילו אלה הבנים להתקרב אליו ולהיות כרוכים אחריו. ונתן להם לחם לאכול ואכלו. ושאל אותם: מהיכן באתם לכאן? השיבו לו: אין אנו יודעים, כי היו בנים קטנים, והתחיל לילך מהם. וביקשו ממנו שיקח אותם עימו. אמר להם: את זה איני רוצה, שתלכו עימי. בתוך כך הסתכלו וראו והנה הוא עיוור, והיה אצלם פלא מאחר שהוא עיוור, איך יודע היכן לילך, ובאמת הוא חידוש מה שהיה להם קשה (להבין) זאת, כי עדיין היו בנים קטנים, רק שהיו בנים חכמים והיה פלא אצלם. וברכם זה הבעטלר העיוור שיהיו כמותו, שיהיו זקנים כמותו, והשאיר להם עוד לחם לאכול והלך. והבינו אלו הבנים כי ה' יתברך השגיח עליהם והזמין להם בעטלר עיוור לכאן ליתן להם אוכל. אחר כך כלה אצלם הלחם ושוב התחילו לצעוק עבור אוכל. אחר כך נעשה לילה ולנו שם. בבוקר גם כן לא היה להם לאכול והיו צועקים ובוכים וחזר בעטלר שהיה חרש, והתחילו לדבר אליו, והראה להם בידיו ואמר להם שאינו שומע, ונתן להם גם לחם לאכול והלך מהם. ורצו גם כן שיקחם עימו ולא רצה, וברכם גם כן שיהיו כמותו, והשאיר להם גם כן לחם והלך להם. והלך וכלה הלחם אצלם וחזרו וצעקו וחזר ובא אצלם בעטלר שהיה כבד פה, והתחילו לדבר עימו והיה מגמגם בלשונו ולא ידעו מה הוא אומר".

הילד והילדה שהלכו לאיבוד ביער, פוגשים בכל פעם קבצן אחר, עד שהם פוגשים שבעה קבצנים, שכל אחד מהם הוא בעל מום אחר. בהמשך הסיפור אנחנו מגלים שהמומים הללו אינם מומים באמת. ההיפך הוא הנכון. בסופו של דבר הילד והילדה יוצאים מן היער בכוחות עצמם, מצטרפים אל חבורת קבצנים ולבסוף מתחתנים. בחתונתם הם מתגעגעים אל העיוור שנתן להם לחם ביער ואז הוא מופיע ומברך אותם. תוך כדי כך הוא מסביר להם את מומו: "אתם חושבים שאני עיוור? אני בכלל לא עיוור. אני פשוט לא מסתכל על ההבלים של העולם הזה. ולא רק שאיני עיוור, אלא שאני רואה יותר טוב מכולם". וכך כל אחד מן הקבצנים בעלי המום שפגשו ביער מגיע לחתונתם, ומסביר להם כיצד הדבר שנראה אצלו כמו חסרון אינו אלא המעלה שלו. כאשר אנחנו מעיינים בדברי הקבצנים ובסיפוריהם, אנחנו מבינים שאלו הם "שבעת הרועים", שבעת הצדיקים הגדולים ביותר של עם ישראל, "שבעת האושפיזין" (האורחים הרוחניים) שאנו מזמינים אל הסוכה שלנו בשבעת ימי חג הסוכות.

בסיפור עצמו, הילד והילדה הולכים לאיבוד ונגמר להם הלחם. יש להניח שכל אחד מאיתנו אם היה מגיע לאיזה יער, חוץ מזה שזה מפחיד להיות ביער, כל מיני חיות, בורות, סכנות. אבל ברגע שנגמר הלחם הפירוש הוא שהאדם הולך למות. והנה פתאום מגיע אדם שמציל אותם. נותן להם לאכול. אבל כאן קורה משהו מפתיע. הוא נותן להם לאכול ואז הם אומרים לו: "תציל אותנו מכאן, הלכנו לאיבוד". והנה הוא משאיר להם לחם והולך. למה שלא יציל אותם? מדוע הוא משאיר אותם שוב לבדם? מה יעזור להם הלחם שהוא נתן להם, הרי ברגע שזה יגמר יהיו שוב נידונים למוות ברעב. ובאמת הלחם הזה גם נגמר להם ואז מגיע הקבצן השני. אבל משום מה גם הוא רק נותן להם לחם, אבל לא מוכן שילכו איתו. גם הוא משאיר אותם שוב לבד. ובאמת הלחם הזה גם נגמר להם ואז מגיע הקבצן השלישי וכן הלאה. ננסה להבין את ההרגשה שלהם. כאשר הילדים פוגשים את הקבצן הראשון הם פוגשים מישהו שיציל אותם, הם שמחים: "עכשיו אנחנו נצא מפה, נינצל, נגיע למקום ישוב", ופתאום הוא נעלם. איזו אכזבה מרה, איזה פחד. "מה יקרה עכשיו? למה זה קורה לנו? חשבנו שעכשיו נינצל, חשבנו שיעזרו לנו ופתאום הוא הולך. למה הוא עושה לנו את זה? איזה אדם אכזרי, אולי יותר טוב שלא היה נותן לנו לחם". אבל הם מתפללים ובדיוק ברגע האחרון מגיע עוד קבצן. אבל גם הוא עושה להם מה שעשה הראשון. לפי ההסתכלות שלהם על מה שקרה - אין שום הגיון במה שקורה. יש רק חוסר צדק. נכון שהקבצנים עושים להם חסד, אבל הם אולי הם עושים יותר עוול מאשר חסד?

המבנה הזה מזכיר את החיים שלנו. הרבה פעמים אנחנו מרגישים שהישועה שאנחנו מצפים לה מגיעה, המצב משתפר באיזה עניין. בבריאות, בזוגיות, בחינוך ילדים, בעבודת ה', בנפש. הלכנו לאיבוד ביער של החיים והנה מגיע איזה שליח ואיתו מגיע "לחם" - חיות, פרנסה, ברכה. אבל זה עוזר רק לזמן מה. הלחם נגמר ואנחנו מוצאים את עצמנו שוב אובדי דרך ומצפים לעזרה. ואז אנחנו שואלים את עצמנו: "למה זה קורה? מה רוצים מאיתנו?" זוהי ההסתכלות שלנו על החיים בתוך היער של העולם הזה, עם כל הפחדים, כל החסרונות. כל הזמן חסר לנו וחסר לנו. אבל מה באמת קורה מאחורי הקלעים? מי שמתבונן בסיפור מבין דבר מאוד פשוט - כשאתה בתוך היער נראה לך שאתה אבוד, לבד, אף אחד לא רואה אותך. אבל האמת ממש אינה כזו. כל היער הזה הוא רק תיאטרון כזה. שתלו כמה עצים ומסביב לזה יש זכוכית כזאת שרואים רק מצד אחד. בחוץ עומד הבמאי עם כל שבעת השחקנים שלו וברגע שיש צורך, הוא אומר: "עכשיו תיכנס אתה. זהו זה, נגמר להם הלחם. עכשיו תורך". וכך כל אחד מן הקבצנים נכנס לבמה, עושה את כל מה שמוטל עליו ויוצא. הם, בתוך ההצגה, לא יודעים מה קורה מאחורי הקלעים. הם, נבהלים ובוכים וצועקים לישועה. אבל באמת הכל בשליטה עליונה. מבחוץ עוקבים אחרי כל תנועה שלהם, רואים את כל מה שקורה להם. נגמר הלחם? זה בסדר, אף אחד לא ימות באמת מרעב. כעת שולח הבמאי קבצן אחר לתוך העלילה ביער. מבפנים החיים שלנו נראים לנו בלגן אחד גדול ולא מובן, מבחוץ זה מסכת הגיונית ונשלטת לחלוטין. לכל מה שקורה יש סיבה טובה. הכל בהשגחה.

אחר כך הילד והילדה מתחתנים וכשהם מתחתנים שוב קורה דבר דומה. בזמן בחתונה התחילו החתן והכלה לזכור את החסדים שעשה עימהם ה' יתברך בהיותם ביער. "והיו בוכים והיו מתגעגעים מאוד - איך לוקחים לכאן את הבעטלר הראשון שהביא להם לחם ביער?" בחתונה הם זוכים לישועה בעלת משמעות הרבה יותר עמוקה. להתחתן זה יותר מלקבל לחם. לחם ממלא את החיסרון המידי שלי, להתחתן זה העתיד שלי זה החיים שלי. ואז הם אומרים: כמה טוב היה אם היה בא לפה הקבצן העיוור והיה שמח איתנו בחתונה שלנו. מספר רבי נחמן: "ותכף ומיד, בתוך שהיו מתגעגעים מאוד אחרי הבעטלר העיוור, ענה ואמר: "הנני. הנה באתי אצלכם על החתונה ואני נותן לכם מתנה שתהיו זקנים כמוני. שבתחילה ברכתי אתכם שתהיו זקנים כמוני, ועכשיו אני נותן לכם במתנה גמורה לדרשה, שתחיו חיים ארוכים כמוני. אתם סוברים שאני עיוור?, אין אני עיוור כלל, רק שכל זמן נדמה כעיוור כאילו אין לו שום הסתכלות על העולם". הקבצן העיוור מספר להם סיפורים, מברך אותם בכל מיני ברכות. ביום השני לנישואיהם קורה שוב אותו דבר. "חזרו וזכרו, הזוג הזה, את הבעטלר השני, היינו החרש שהחיה אותם ונתן להם לחם. והיו בוכים ומתגעגעים: איך לוקחים לכאן את אותו הבעטלר החרש שהיה איתנו?" איפה נמצא אותו? מי יודע איפה הוא? אם היינו יכולים להגיע אליו, להודיע לו, להזמין אותו, זה היה נפלא, אבל זה בלתי אפשרי. "ובתוך כך, שהיו מתגעגעים אחריו, והנה הוא בא ואמר: הנני". והדבר הזה חוזר על עצמו עם כל הקבצנים. הזוג מתגעגע אל אחד מהם, משתוקק שישתתף בשמחתם, והה מתגלה שהוא כבר בעצם שם. הקבצנים נמצאים בחתונה. הם לא באים משום מקום, לא צריך להביא אותם משום מקום. בדיוק כמו ביער, כך גם בחתונה - הכל כבר כאן, כל הצדיקים, כל המושיעים, כל הישועות, כל הברכות, כל מה שאנחנו צריכים. צריך רק להאמין בזה, צריך רק להזמין את זה, להתגעגע, לבקש, להתפלל.

אבל לשם מה כל ההסתרה הזו? מדוע כל זה רק מאחורי הקלעים ולא גלוי ונראה לעין כל? כדי שתהיה לנו בחירה, כדי שלא נאמין למראה עיניים, כדי שנאמין בטוב הנסתר, בהשגחה שמאחורי מה שנראה לעין. ההסתרה מאפשרת לנו לאמן את כוח הרצון, לפתח את הגעגועים, לרכוש את היכולת של ראיית הנסתר שמעבר למה שנראה בפועל.

ובכן רבי נחמן מלמד, אפשר לומר אפילו, זועק: "אתה יודע מה קורה מאחורי הקלעים? הכל כאן. הגאולה כאן, הצדיקים כאן, הקדושה כאן, סיפור החיים שלך עם כל המשמעות העמוקה לכל פרט ופרט שלו. הכל כאן, הכל נמצא כאן ממש ברגע זה. אבל אתה צריך להאמין בזה. ואם אתה תאמין בזה אתה תזמין את זה. הרי הילד והילדה יכלו לומר: "חבל שהקבצן העיוור לא פה, טוב אבל מה אפשר לעשות? מי יודע איפה הוא? בוא נמשיך בחתונה". אבל הם לא אומרים את זה. הם אומרים: "חבל שהעיוור לא פה. אנחנו כל כך מתגעגעים אליו. אפילו שאנחנו לא יודעים היכן הוא, אנחנו בשום אופן לא נוותר על כך שישתתף בשמחתנו. אין לנו מושג איך, אבל אנחנו מקווים ומייחלים באמת ובתמים - הלוואי שהוא יגיע לפה". כך בדיוק אנחנו צריכים לחוש ולהתפלל: "איפה הצדיקים? איפה הקדושה?" אני רוצה את זה. אני לא מוותר על זה. זה נראה מאוד רחוק ממני, איפה זה? איפה אני אמצא את זה? אני רוצה את זה? וכך מתגלה התשובה המאד מפתיעה: "הנה, זה פה". "ענה ואמר: הנני", הנה אני פה. עבור מי שמאמין במציאות שמעבר למה שנראה לעין, הבמאי מזיז את הקיר זכוכית ואומר: "בבקשה, בוא ותראה את המציאות כמו שהיא, את העולם המושגח, המנוהל בצדק וברחמים, מאחורי הקלעים של העולם הנעזב ומושלך למקרה ולטבע, המופקר לכאורה לכוחות גורל אכזריים".

את הרעיון הזה אנחנו מוצאים בשתי תורות מרכזיות בליקוטי מוהר"ן. האחת היא תורה רפ"ב והשנייה היא תורה י"ב בחלק ב'. תורה רפ"ב קשורה לפסוק "אזמרה לאלוקי בעודי", שמתחיל באות א' ותורה י"ב בחלק ב', קשורה לפסוק "איה מקום כבודו", שמתחיל גם הוא באות א'. רבי נתן אומר, שני האלפים האלה, שתי התורות הללו, הם הדבר הכי מקורי והכי משמעותי שרבי נחמן אמר. מעניין לגלות, ש"אזמרה" ו"איה", זה בעצם דבר והיפוכו. "אזמרה" פירושו: "אני כל כך שמח במה שיש לי עד שאני שר. "אזמרה", אני שר, טוב לי. ו"איה" פירושו: "אני כל כך לא רואה כלום ולא מבין כלום ולא מרגיש כלום, עד שאני שואל "איפה?" – "איה?" איפה אני? איפה ה'? איפה הצדק? איפה האמת? איפה הגאולה? איפה השלום בית? איפה החינוך ילדים? איפה הבריאות? איפה הפרנסה? כמובן שאנחנו צריכים את שני הצדדים הללו, אנחנו צריכים להיות מיומנים בדבר והיפוכו כמו לוחם שצריך להיות מיומן בכמה סוגי נשק. יש דרך פעולה בזמן של גילוי הטוב – "אזמרה", ויש דרך פעולה בזמן הסתרתו – "איה".

בסוף תורת "איה" מביא רבינו את מאמר חז"ל (מסכת תענית מתלמוד ירושלמי), "אם יאמר לך אדם: "היכן אלוקיך?" יבוא גוי ויגיד לך: "תגיד לי, אתם היהודים, איפה נמצא האלוקים שלכם? יש להניח שכל אחד מאיתנו היה מצליח למצוא אחת משתי תשובות. תשובה אחת: "אלוקים נמצא בכל מקום. תשובה שנייה: "אלוקים נמצא במקומות הקדושים: בבית המקדש, בבית כנסת, בבית מדרש". אלו הן שתי התשובות שאנחנו היינו עונים. אבל חז"ל נותנים לנו תשובה שלישית שמן הסתם אף אחד מאיתנו לא היה עונה: "אם יאמר לך אדם היכן אלוקיך? תאמר לו: "בכרך גדול של רומי". בלב ארה"ב, בתוך החומרנות השוטפת, בתוך הבלגן, בתוך הטירוף, בתוך הניאוף, בתוך השקר, במקומות הכי רחוקים מקדושה, שם הוא נמצא! איזה מין תשובה זו? מה הם רוצים להגיד לנו בזה? כשאנחנו מגיעים למקומות כאלה. לא רק פיזית, אלא לאותם מצבים בנפש, אנחנו אומרים: "פה ה' כבר לא נמצא". כשאדם עובר עבירה, כשהוא כועס, אומר לשון הרע, כשאדם מרגיש שהחיים גדולים עליו, אין לו כוח לקום בבוקר ואין לו כוח לסבול את עצמו ולא את בן הזוג שלו ולא את הילדים ולא את התורה ולא את ה', אין לכוח לכלום. מה הוא מרגיש? "ה' לא איתי, ה' לא נמצא, אני עכשיו בכרך גדול של רומי, אני רחוק מאוד". אומר רבי נחמן: "גם שם ה' נמצא. העובדה שאתה לא מרגיש אותו לא מוכיחה שהוא לא נמצא". זה בדיוק המסר של מה שראינו בסיפור שבעת הקבצנים. מה שאתה מרגיש, מה שאתה רואה, זה דבר אחד, אבל האמת שמאחורי הקלעים זה דבר אחר.

טוב, אבל מה עושים? הרי אני מרגיש שהקדוש ברוך הוא לא נמצא בעולם, לא נמצא איתי, והרבה פעמים ההרגשה שלי הרבה יותר חזקה ממה שאני אמור להאמין בו. אומר רבי נחמן כשאדם מגיע למצבים כאלה הוא צריך לקרוא: "איה מקום כבודו?", הוא צריך לשאול את השם: "איפה אתה?" אתה לא מרגיש את השם? תגיד לו את זה. "ה', אני לא מרגיש אותך, אני לא רואה אותך, אני אפילו לא מאמין בך, אבל אני מוכן להאמין שיכול להיות שאתה קיים, אפילו במצב הזה שנראה לי מאוד גרוע, מאוד לא הגיוני, מאוד לא צודק, אבל אני מוכן לנסות. אז אני שואל: "איפה אתה? אני לא מרגיש אותך. ועוד אומר רבי נחמן כשאדם מבקש: "איה מקום כבודו", הוא מקבל חיות מצד הקדושה, ודווקא מהמקום הכי גבוה שיש בקדושה, שנקרא "המאמר הסתום". כשהוא מחפש את מה שנעלם מאחורי הקלעים, החיפוש הזה בעצמו נותן לו חיבור לקדושה. כי חיות כוחות הרע הוא רק מהסתרה. כשאדם אומר "איפה אתה?" אני כבר מאמין שיש, רק שאיני יודע איפה, אז אני שואל "איפה?" הדבר הזה שאני מאמין שהוא קיים, איפה הוא?

סיפור אחר בסיפורי מעשיות, "מעשה מברגר ועני", מגלה את אותו עיקרון בזווית אחרת. ברגר פירושו סוחר. ובכן סוחר עשיר מאוד ועני אחד גרו בשכנות. לשניהם לא היו ילדים. בסופו של דבר, לאחר כל מיני הרפתקאות שעברו, לאחד מהם נולד בן ולשני נולדה בת. ההורים שלהם נשבעו שהם יחתנו אותם. גם הם עצמם נפגשו ונשבעו שלא ייפרדו לעולם. אבל אחר כך התוכניות השתבשו. הסוחר העשיר הפך לעני והעני הפך לעשיר גדול ומזלו עלה. למעשה מזלו עלה בגלל הבת שלו, שהייתה חכמה ויפה ומיוחדת מאד. בגללה הוא נהייה כל כך מפורסם, עד שבאו מכל העולם לראות את הבת שלו. כשהיא התבגרה, כולם רצו להתחתן איתה, גם עשירים ושרים גדולים, אבל הם אמרו בליבם: "זה לא לפי כבודנו להתחתן עם אדם פשוט". אבל על כל פנים הם רצו בביתו. מה עשו? נתנו לו כסף והעלו אותו לגדולה, עד שלבסוף הוא הפך להיות הקיסר של המדינה. כשהוא הגיע למעמד הזה, הוא אמר לעצמו: "מה אעשה עכשיו? איך אני אתחתן עם העני הזה, זה לא לפי כבודי". הוא שכח את ההבטחות שהוא הבטיח והתחיל לנסות להיפטר מן הבחור הזה, שאמור להיות החתן של הבת שלו. הוא העליל עליו איזו עלילה, הביא אותו לבית משפט, וכך ניסה לחסל אותו. אשתו, שלא הייתה אכזרית כמוהו,רצתה לקיים את ההבטחה. היא הצילה אותו מיד השופטים והחליפה את עונש המוות שגזרו עליו בעונש אחר. הבחור, שהושלך לאיזה מקום נידח, התמרמר מאד על העוול שנעשה לו, כי הרי הוא לא עשה רע לאיש. העלילה מסתבכת. מגיע איזה רוצח, שובה את הבת של הקיסר ונעלם. אשת הקיסר, בגלל שביתה נעלמה, מתמלאת כעס על בעלה וטוענת שהכל קרה בגלל העוול שהוא עשה. אז מתחיל הקיסר לרדת מגדולתו. הוא מתחיל להיכשל במלחמות שהוא יוצא אליהן. גם בני המדינה והשרים שלו מתחילים להרגיש שהוא מתחיל קצת להשתגע והם מחליטים לסלק אותו מכיסאו. בינתיים, בת הקיסר שנשבתה, מצליחה להיפטר מן הרוצח ולבסוף היא מגיעה בדיוק לאותו מקום אליו התגלגל החתן שלה. הוא הגיע לאיזה מקום נידח בסוף העולם ומצא לו שם פינה נחמדה. כשהיא מגיעה לשם הוא אינו מזהה אותה, כי היא מחופשת לזכר, משום שפחדה שמא יפגעו בה. הם מתיידדים, כלומר הוא חושב שמצא לו חבר. וכל הזמן הוא אומר לה (שנדמית לו כאיש): "כל כך טוב כאן. כדאי להישאר כאן ולבלות כאן את שארית ימינו". גם הקיסר, שהורידו אותו מגדולתו, הגיע לבסוף לאותו מקום. "והלך הקיסר על הים ונשא הרוח את הספינה ובא למדבר, עד שבא למקום שיושבים שם אלו השניים, היינו הבחור בן הברגר וביתו היפת תואר, הלבושה בבגדי זכר. ולא הכירו זה את זה". אף אחד משלושתם לא מכיר מי הם השניים האחרים. לפי דעתם הם אינם אלא שלושה אנשים שנקלעו במקרה ביחד לאותו מקום. איש אינו מסוגל להעלות על דעתו כי הזדמנו לכאן יחד החתן, הכלה ואביה, שאחראי לכל העוול שנעשה להם. שאלו אותו: "מאין הגעת לכאן?" הלא זה מקום שאי אפשר להגיע אליו, מקום בודד בסוף העולם. השיב להם: "על ידי סוחר". הוא המציא להם איזה סיפור ולא אמר להם את האמת. וגם הם אמרו לו כי הגיעו לשם על ידי איזה סוחר. ובכן ישבו השלשה יחדיו, אכלו ושתו והיו מנגנים בכלי שיר, שמחו ונהנו. והבחור הנ"ל, היה זריז והמוצלח ביניהם, כי כבר היה שם מכבר, והוא מכיר את השטח. והיה מביא להם בשר ואכלו. "והיה אותו בחור הנ"ל מוכיח להם לשון הוכחה ובירור דברים, שכאן טוב לבלות ימי חייהם. כפי הטוב שיש לבני האדם בעולם בישוב, טוב לפניהם לישב שם לבלות כאן ימי חייהם". והם, מאחר ששמו לב שהוא כל הזמן מנסה להטיף להם שכאן טוב לחיות, שכאן כדאי לגמור את החיים, הבינו שיש לו משהו על הלב. ושאלו אותו: "מה טוב היה לך שאתה אומר שכאן טוב יותר לפניך?" אז הוא מגלה להם את סיפורו. הוא מספר להם מה שעבר עליו, איך שהיה בן ברגר עד שבא לכאן, ואיך שהיה משודך לאיזו בחורה ולבסוף אבא שלה, הקיסר, סילק אותו. שאלו הקיסר (שהבחור אינו מזהה אותו, כאמור): "שמעת מאותו הקיסר? שמעת מה קרה עם הקיסר הזה שרדף אותך?" (הקיסר הרי שלח אותו למשפט מוות, והוא התחמק מזה רק בזכות אשתו של הקיסר). השיב לו: "שמעתי שסילקו אותו מהמדינה". שאל אותו על ביתו יפת התואר אם שמע אודותיה. השיב לו: "כן, שמעתי שאיזה רוצח רדף אותה, ושניהם הלכו לאיבוד". ואז התחיל הבחור לכעוס ואמר: "זה הרוצח", היינו אותו הקיסר שדיברו עליו, כי הוא לא ידע שזה שמדבר איתו הוא, הוא, הקיסר בעצמו. והיה הבחור אומר בכעס: "זה הרוצח". ושאלו זה הקיסר, היינו זה הקיסר שנדמה לאיש אחר, שאלו את זה הבחור: "מפני מה הוא רוצח?" השיב לו: "בשביל אכזריות שלו וגסותו באתי לכאן", בגלל שהיה כזה אכזרי וכפוי טובה ובגלל שהיה אדם כזה גרוע, בגללו הגעתי לפה. שאל אותו: "אם היה זה הקיסר בא לידך היית נוקם בו עכשיו?" השיב לו: "לא", כי הוא היה רחמן. "אדרבה, הייתי מפרנסו כמו שאני מפרנסך". שוב התחיל הקיסר להתאנח ולגנוח: "כמה שיבה רעה ומרה היה לו לקיסר הזה, כי שמע שיפת התואר שלו נאבדה והוא נשלח". הקיסר אומר לו: "מסכן הקיסר הזה, תראה מה עבר עליו בחיים, שהבת שלו נחטפה והוא בעצמו נזרק לך תדע לאן, ואמר שוב אותו הבחור: "בשביל אכזריותו וגדלות שלו איבד את עצמו ואת ובתו, ואני נשלחתי על ידו לכאן". למה אתה אומר שהוא מסכן? הכל בגללו, הוא גרם את הכל לעצמו, הוא הרס לעצמו את החיים. שאלו שוב הקיסר: "אם היה בא לידך, היית נוקם בו?" השיב לו: "לא. אדרבא, הייתי מפרנס אותו ממש כמו שאני מפרנס אותך". ואז התוודע אליו הקיסר אליו. והודיעו שהוא בעצמו, הוא הקיסר, ומה שעבר עליו. נפל עליו הבחור, חיבקו ונישקו. "והיא, היינו היפת תואר, שהייתה גם כן שם, רק שהייתה נדמת לזכר, שמעה כל מה שמדברים אלו זה לזה". כעת גם היא יודעת. היא יודעת שזה אבא שלה, וזה החתן שלה, והם יודעים שהוא האבא שלה וזה החתן שלה, אבל הם עדיין לא יודעים שזאת היא. ואותו הבחור, בשלב כלשהו נתנה לו כלתו כתב, שכתוב בו שיש בניהם הסכם שבאמת הם שייכים זה לזו והם צריכים להתחתן. ואת הכתב הזה הוא הטמין באחד העצים באותו מקום. אך הייתה רוח סערה גדולה והוא איבד את המקום ואת הכתב. ובכן היה לו מנהג ללכת בכל יום לחפש את העץ ואת הכתב הטמון בו, ועשה לו סימן בשלושה אילנות שבדק בכל יום. ובכל פעם שהיה שב מחיפושיו היומיים, ולא מצא דבר, היה חוזר אליהם עם עיניים מלאות בכי. שאלו אותו: "מה אתה מבקש באלו האילנות, ואחר כך אתה חוזר ועיניך בוכיות?" השיב להם וסיפר להם כל אותו המעשה שהבת קיסר שלחה לו כתב וטמן אותו באילו האילנות ובא רוח סערה ושבר את כל העצים, ועתה הוא מבקש, אולי ימצא. אמרו לו: "למחר כשתלך לבקש, נלך גם כן עימך לחפש, אולי נמצא אנחנו את אותו הכתב". וכן היה, שהלכו הם גם כן עימו, ומצאה בת הקיסר את אותו הכתב באילן, ופתחה אותו וראתה שהוא כתב ידה ממש, וכך כבר ידעה בפירוש שזה הוא, הוא החתן האבוד שלה. "חשבה בדעתה: אם תגיד לו תיכף שהיא זו, שתחזור ותפשוט אלו המלבושים ותחזור להיות שוב יפת תואר כמקודם, יוכל ליפול ולגווע". מה עשתה? הלכה והחזירה לו הכתב ואמרה לו שמצאה הכתב. ותכף התעלף, והחייהו והבריאו אותו והייתה ביניהם שמחה גדולה. "הנה מצאת את הכתב, את מה שחיפשת כך כך הרבה זמן". כעת קורה משהו מאוד לא צפוי: אמר אותו הבחור: "למה לי הכתב? היכן אמצאה? בהכרח היא עכשיו אצל איזה מלך, למה לי זאת?" מה אני צריך את זה בכלל? אבלה כאן ימי חיי, אין לי כוח לזה. אז מה אם מצאתי את הכתב. עכשיו אלך לחפש אותה? לך תדע היכן היא נמצאת? "והשיב לה הכתב. ואמר לה: הא לך הכתב ותלך ותישאנה, כי היא נדמת לזכר". הוא אומר לחבר שלו: קח את הכתב ותתחתן איתה איתה. לכאורה היא הייתה צריכה לומר לו: "זו אני, כלתך האבודה שאתה מחפש שנים. למה אתה מתייאש? איך אתה מעז למסור את הכתב למישהו אחר שישא אותה? אתה יודע מה עשיתי בשבילך? למה אתה מוותר עלי?" אבל היא לא עושה את זה. היא לא כועסת עליו. "ורצתה לילך וביקשה ממנו שילך עימה גם כן". היא אמרה לו (בתור זכר): "בסדר, אני אלך להתחתן איתה אולי תבוא איתי גם כן? אולי תצטרף אלי? אני בוודאי אצליח לקחת אותה והטוב ההוא אשר יהיה לי אתן גם לך חלק. "והבחור ראה שהוא איש חכם, היינו הבת קיסר שמדברים עליה עכשיו בלשון זכר, בוודאי ישיג ויקח אותה, ונתרצה ללכת עימו". ללכת לחפש אותה הוא לא רוצה, אבל ללכת להתלוות למישהו אחר שיקח את האישה שלו ויתן לו כסף על זה, את זה הוא כן רוצה. איזו ירידה, איזו עליבות, איזו בגידה. אבל היא לא כועסת, היא מבינה אותו ומרחמת עליו. היא יודעת שגם הוא עבר הרבה כדי למצוא אותה והוא פשוט מיואש. והיא עושה את שלה, למרות דבריו המעליבים, ומובילה אותו בחכמה בחזרה אליה, עד שהיא מתוודעת אליו ולבסוף הם נישאים.

מן הסתם לא יספיקו לנו כל החיים כדי להבין ולהתעמק בדברים שרבי נחמן מספר, אפילו רק בקטע הזה. אבל בכל אופן, בהקשר של מה שלמדנו, נראה כאן שוב את אותו עקרון מופלא. במבט חיצוני אנחנו רואים כאן שלושה חברים. יושבים, צוחקים, מדברים, מנגנים. גם לנו יש את החבר'ה שלנו. יש את קרובי המשפחה, יש חברים, יש מכרים. ואנחנו אומרים להם ולעצמנו: "בואו נעבור את החיים איך שהוא. בואו נעביר את זה בטוב, שלא יהיו בעיות, שלא יהיו מחלות, שנהיה בריאים, שהילדים יהיו מחונכים, שתהייה פרנסה". אבל כל הדיבורים האלה והמחשבות האלה זה רק בצד החיצוני של החיים, כי האמת היא שאנחנו לא ממש מרוצים מהחיים. בפנימיותנו - אנחנו רוצים את בת מלכה, אנחנו רוצים את התכלית, אנחנו רוצים את הקדושה, רוצים להיות מה שאנחנו באמת, רוצים לחזור למלוכה שלנו, ליופי שלנו. כל הארץ, כל העולם, כל הלבבות, כל המוחות, מלאים בדברים שלא קשורים אלינו באמת, שלא מזינים ולא מעניינים את הפנימיות שלנו. ובכן, מה רואים מבחוץ? שלושה אנשים יושבים, צוחקים ומדברים, חברים. אבל מבפנים, מתחת ללבושים ולמסכות - אחד מהם (הקיסר) עשה את העוול הכי גדול לחברו (חתנו), והשני (כלתו) הוא בעצם הדבר הכי יקר לו, הכי חשוב לו בחיים, שהוא מתגעגע ומצפה לו כל ימיו. הכל כאן, בדיוק איפה שאנחנו. האושר שלנו כאן, התיקון שלנו כאן. העבר שלנו כאן, העתיד שלנו כאן, אבל אנחנו לא יודעים את זה, כי כולם מחופשים. כולנו מחופשים. תשאלו מישהו: "מי אתה?" והוא יענה: "אני?, אני משה כהן מרחוב הבוכרים מירושלים". כן, זאת התחפושת שלך, כך אתה נראה, אבל זה לא אתה. אתה נשמה קדושה, אתה כבר היית פה הרבה גלגולים, אתה כבר עשית פה הרבה דברים, אתה רק סוגר חשבונות. ולא זו בלבד, דע לך, שכל האנשים שאתה נפגש איתם, כל האנשים שאתה רואה אותם, כל האנשים שקשורים אליך, אלה שמצערים אותך, אלה שמשמחים אותך, לא משנה מי, כל מי משקשור אליך - זה לא סתם, זה לא במקרה. יש פה חשבון, יש פה תיקון. ואתה צריך להאמין בזה.
ובתוך המצבים הללו יש מבחן. הקיסר הרי שואל אותו: "אם היית יודע שהקיסר נמצא פה, מה היית עושה לו?" זה היה הגיוני מאד עם הוא היה עונה לו: "הייתי הורג אותו". אבל אם הוא היה עונה לו כך, הוא לעולם לא היה יודע שזה הוא. כשאני סולח למי שעשה לי עוול, יכול מאד להיות שאני עושה תיקון. לא רק תיקון על מה שהיה בינינו כעת, אלא תיקון על מה שהיה בינינו בכל הגלגולים שעברו. ואז ההסתרה נעלמת ומתגלים לי דברים. רק לסלוח. רק להיות רחמן. מי יודע מה עשיתי בגלגול שעבר למי שמצער אותי כעת?

ועוד מבחן: כשאדם מחכה למשהו, כשזה מגיע, מה הוא צריך לעשות? לקפוץ משמחה. אבל קורה לבחור שלנו? למה הוא מגיב בצורה כזאת? בהתחלה הוא מתעלף. זה הגיוני, הוא מאוד מתרגש. אבל אחר כך הוא מוותר. אבל היא – לא מוותרת עליו!

הכתב הזה הוא התורה, הוא הדרכה איך נוכל למצוא את הכלה האבודה שלנו, את האהבה הגדולה שלנו, את תכלית החיים שלנו. כמה אנחנו בוכים עד שאנחנו מוצאים את התורה? גם מי שנולד עם מסורת של קשר לתורה, כמה הוא צריך לבכות עד שהוא ימצא את התורה, עד שהוא ימצא שהתורה זו ההדרכה שלו איך להגיע למטרה שלו, עד שהוא ימצא שהתורה היא הדרך לחבר אותו לקדוש ברוך הוא. התורה איננה סתם ספר של אורחות חיים. היא לא פלוקלור. התורה היא הוראה, תמרור. פירוש המילה תורה זה: "תראה". וכשאומרים למישהו: "תראה", אם הוא יסתכל על האצבע הוא לא יבין. "תראה", לא את האצבע שמראה, אלא לאן שהאצבע מראה. האצבע מראה את הכיוון. האצבע היא לא המטרה. התורה מראה לנו את הכיוון. כמה צריך לחפש, כמה צריך לבכות, עד שמוצאים את זה, עד שיודעים את זה. רבי נתן אומר ששלושת העצים שהוא היה מסמן כל יום, הן שלושת התפילות שאנו מתפללים בכל יום. כמה צריך להתפלל עד שאדם מוצא את הכתב, עד שהוא אומר: זה שייך אלי, ועם זה אני אמצא את בת המלך שלי. מי יכול לומר כשהוא פותח ספר תורה הוא מתרגש כמו אחד שמצא את זוגתו האבודה?

ואחרי כל זה, אמר אותו הבחור: "למה לי הכתב? היכן אמצאה? בודאי היא נמצאת אצל איזה מלך. למה לי זאת?" כל כך חיפשת דרך, מצאת כבר שזו הדרך, אז מה קרה פתאום? למה אתה מתייאש? כי כשהוא מצא את הכתב, מה זה אומר? כל החיים הוא רק חולם: "מתי אני אמצא" ופתאום הוא מוצא. אבל מה הוא מוצא? מפה עם הסברים איך להגיע. הוא מוצא דרך חדשה. דורשים ממנו עוד מאמץ וזה קשה, זה יכול לייאש. ואנחנו רואים בסיפור שלמרות שהוא עושה מעשה מאוד מכוער, מוותר על הכלה שלו, נותן אותה למישהו זר. אבל היא לא כועסת עליו, היא מבינה אותו, היא מבינה את היאוש שלו. מה רבי נחמן אומר לנו כאן? זה בסדר. תגיע לאן שאתה יכול, תגיע לאיזה אופק שאתה יכול. וכשתראה שיש שם אופק חדש ותגיד: "די אין לי כוח", אפילו אז ירחמו עליך, העיקר שתעשה איזו דרך.

בעזרת ה' אנחנו נזכה להחזיק מעמד בגלות הזאת ולהאמין שמאחורי הקלעים הכל בנוי, הכל מוכן, הכל מחכה לנו: הבת מלך, המלך, המקדש, הכוהנים, הישועות, הגאולות. תיקון הנפש שלנו ושל כל מי שקשור אלינו, הכל כבר כאן. אם רק לא נאמין למראה עיניים החיצוני, אם רק נצליח להאמין שבפנים זה אחרת, בוודאי גם נגיע לבפנים הזה, נצא מן היער בעזרת שבעת הקבצנים, נמצא את בת הזוג האבודה שלנו ואת כל גדולתנו ותפארתנו האמיתיים.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן

כתבות נוספות