איך מתמודדים עם גאווה

שלום וטוב.
שאלותיך מעידות על נפש רגישה מבחינה רוחנית.
בנוגע ליחס לגאווה יש גישות שונות. אני עצמי חושב שגאווה היא אכן מידה מגונה, אך כפי שכתב הרב סולובייצ´יק - "אין היהדות מסכימה לדעתם של התיאולוגים הנוצרים, הרואים בגאווה מקור חטא, פשע ועוון. אע"פ שגם היא שונאת את הגאווה, מכל מקום לא הפריזה על המידה" (איש ההלכה, עמ´ 63, הערה 84). דומני שבמקרה שלך המהלך הנכון לא יהיה להילחם כה הרבה כדי לשכנע את היצר שאין על מה להתגאות, אלא בכיוון אחר: לומר ליצרך שאכן אתה פועל הרבה למען עם ישראל במקום השירות שלך בצבא, אך זאת רק בגלל הכוחות שהקב"ה נטע בך, והעיקר - הכוחות הללו מחייבים אותך עוד להגיע להרבה יותר. לאמור: אל תנסה לשכנע את עצמך שלא השגת כלום, אלא פשוט תפסיק להשוות את עצמך לאחרים, ותפסיק לחשוב על מעמדך בעיני אחרים. מעתה תייחס חשיבות רק למידה שבה מימשת את הדרישות של הקב"ה ממך. וברמה הזו ברור שאתה - כמו כל אחד מאתנו - עדיין בתחתית המדרגה, ועוד מצפה לך דרך ארוכה בכל התחומים.
אתה יכול בהחלט לספר לחברים איפה אתה משרת. אם אתה מנסה להתחמק וכו´, אז גם כלפי אחרים וגם כלפי עצמך אתה מנפח עניין שבמהותו הוא די פשוט, ורק מעצים את התחושות שאתה בורח מהן. ספר בפשטות, ותלמד לא לייחס חשיבות לתגובות המתפעלות שלהם.
אתן לך דוגמה: אם אדם הוא כדורסלן, אז ברגע שיספר לאנשים שהוא משחק בקבוצת נוער בליגת העל, מיד יזכה למבטי התפעלות. אבל הוא בתוך עצמו צריך לדעת שעדיין הוא רחוק שנות אור מהפסגות המקצועיות שהוא שואף אליהן (נאמר, NBA), ושכלל אין מה להתגאות במקום שהוא נמצא בו. יתר על כן: הוא יודע שיש תחומים אחרים בחייו - התחום הרוחני, יחסים עם אנשים, כיבוד הורים וכו´ - שהוא ברמה נמוכה מאוד יחסית לפוטנציאל שלו. על כן יקבל בחיוך סלחני את דברי השבח של אנשים, ובלבו יידע שדרך ארוכה לפניו, והוא רק בתחתיתה.