איוב

שלום וברכה

יישר כוח על העובדה שאת לומדת איוב, ועל כך שאת מזדהה איתו.
את לא היחידה שמזדהה איתו. גם הקב"ה לימד אותנו, בסופו של הספר, שהוא מאוד מזדהה עם איוב, והוא מחייב את הרעים לבקש את סליחתו של איוב, ואף אומר "כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב".
האמונה בריבונו של עולם אינה הופכת בהכרח את העולם ליפה וטוב. ריבונו של עולם הוא לא רק "א-ל מלא רחמים", אלא הוא גם אלוהי האמת, ובמסגרת זו לעתים הופעתו היא "אל קנה ונוקם". האמונה בקב"ה הופכת את העולם לעולם אמיתי, שיש לו מנהיג ומכוון ומשגיח. עובדה זו היא גם מחזקת מאוד וגם מכאיבה מאוד, דווקא מכוח הציפייה שאם זה כך – שהכל יתנהל כפי שאנחנו סוברים שעליו להתנהל, וכשמתרחשים דברים כפי שאת מתארת אותם הדבר הרבה הרבה יותר כואב.
אמונתנו בקב"ה אפוא אינה בנויה על כך שיהיה טוב לפי מה שאנו סוברים שיהיה טוב, אלא לאור העובדה שהוא מנהיג העולם ומקיימו, ולעתים הדבר מכאיב מאוד.
כל גיבורי המקרא חיו כך. בדיוק כפי שכתבת. הם לא היו מלאכים. הם חשו עצב כעס וכאב, ואין אחד מהם שחש כך ואמר "הכל לטובה" או משהו מעין זה, אלא כולם פנו לריבונו של עולם וטענו מולו את טענותיהם. זו הדרך שבה גם אנו הולכים.

אני מצרף לך פיסקה מתוך ספרי "בצלמו". אם תרצי להמשיך לדון בנושאים אלה –אנא שובי.


כל טוב



ח. הכול לטובה?
סוגיית מידת הביטחון מצרנית היא לסוגיות רבות העוסקות ביחסי אדם
וא-לוהים. היא עוסקת גם בשאלת התייחסות האדם לעולם שלא התנהל
בדרך בה היה רוצה שהוא יתנהל. לעתים מתברר לאדם כי מה שהוא ציפה
לו לא אירע, והוא נכשל במעשה ידיו. אדם המאמץ את תפיסת "צלם
א-לוהים" אינו פותר את עצמו באמירה כי "הכול משמים", ובוודאי שאינו
חי בתפיסת "הכול לטובה". כאמור לעיל, ישנם יחידים שראוי להם לחיות
בקוטב האמונה המוחלטת שהכול לטובה, כמו רבי עקיבא ונחום איש גמזו,
והיא חלק מתפיסת העולם שיש מקום ליחידים החיים בקצוות. אולם אין זו
המערכת שעל הזרם המרכזי של בני האדם לחיות לאורה, ואין ההלכה מכירה
בכלל באמירות מעין אלו. ההלכה מלמדת את ההפך הגמור. בשעה שמתרחש
מאורע מכאיב לאדם הוא מברך "דיין האמת" ואינו מברך "הטוב והמיטיב".
חובתו לברך על הרעה ולהכיר בכך כי גם מקורה של זו הוא בריבונו של עולם,
אולם נוסח הברכה אינו זהה לנוסח הברכה על הטובה. אין ההלכה מתירה
לאדם ובוודאי שאינה מחייבת אותו לחיות לאור מערכת תחושות המנוגדת
לעולם אותו הוא חווה.
לא זו בלבד, אלא שאין אנו מוצאים בהלכה מקום ל"הכול לטובה" לא רק
במערכת פרשנות המאורעות, כי אם גם במסקנות המעשיות שיש להסיק
מכל אירוע. כשמתרחש דבר מה שאינו תקין, מוטל על האדם להתאמץ
ולתקן אותו ולא לטעון כי הכול לטובה. בשעה שאדם מחמיץ את האוטובוס
ומאחר לעניין חשוב אין ההלכה אומרת שעליו לומר "הכול לטובה" ו"כל
עכבה לטובה", כי אם להכריע בעולמו הפנימי כי בפעם הבאה שיצטרך להגיע
למקום חשוב יקדים לבוא ויחשב את האפשרות שיתרחש עיכוב כלשהו.
ההנחה כי חיי אמונה מחייבים את האדם לומר "הכול לטובה" היא בעייתית
אפוא בשני מישורים. במישור האחד היא פשוט לא נכונה בהיבטים
התיאולוגיים שלה. ריבונו של עולם לא הבטיח לנו כי הוא פועל בעולם
במסגרת ה"לטובה" אותה אנו חיים. אם יטען הטוען כי הוא חי לאור ה"לטובה"
של ריבונו של עולם, והוא בוודאי פועל טוב, הוא ימצא עצמו בסתירה
פנימית, שכן לאורך חייו כולם הוא בוחן את העולם בהיבטים האנושיים, ורק
במקום בו הוא מבקש תירוץ לכישלונו הוא מדבר בשפת הא-לוהים. במישור
השני – הקיומי – אדם זה מחמיץ את הקיום עצמו. הקיום אינו צבוע בצבעי
"לטובה" בלבד, כי אם יש בו מרירות רבה וכאב גדול, והמחמיץ אותם מאבד
חלק גדול מאוצרות החיים המזומנים לאדם בעולמנו.
מנגד, לא יהיה זה נכון לחיות חיים תמידיים של תסכול, כאב והאשמה
עצמית. את מה שניתן לתקן – מתקנים, ומה שלא ניתן לתקן – מקבלים.
המשנה הידועה "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לבטל ממנה"
היא חלק מתפיסת עולם כללית יותר. אין היא עוסקת במשימות המוטלות
על האדם בלבד, כי אם גם ביחס שלו לחייו ולהתנהלותו. בד בבד עם ההכרה
שיסוד העבודה הוא ההכרעה שעם המציאות עליו להתמודד ולא להיכנע הוא
גם יודע לקבל את שאינו מסוגל לעשות ובשעה זו לקבל את הדברים כפי
שהם.
בכלל, יכולתו של האדם לדעת את מעשה ד' ואת מגמותיו מוגבלת מאוד.
ישנו צינור אחד בלבד המאפשר את חציית הגבול שבין א-לוהים ואדם –
הנבואה. הנבואה היא הכלי בו ריבונו של עולם פונה אל האדם ומכניס אותו
בסוד מה שמתרחש מעבר ליכולת הראייה בעיני בשר ודם. הפסוקים הנודעים
שנאמרו לשמואל "...כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וד' יִרְאֶה
לַלֵּבָב" )שמו"א טז, ז( מבטאים את מהותה של הנבואה. ה"לבב" בפסוק זה
מבטא את הנסתר מעיני בני אדם, וחשוף לריבונו של עולם בלבד. במקומות
אחרים מבואר כי הקב"ה חושף בפני עבדיו הנביאים את מגמת הדברים ואת
הדרך בה הוא פועל בעולם. עמוס הנביא אמר "...כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ד' א-לוהים
דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים" )עמוס ג, ז(. רק בשעה שריבונו של
עולם מאפשר לאדם לגלות את מה שמעבר יכול האדם לדעת את העתיד.
ברם, אם לא פתח הקב"ה את השער לא ניתן להיכנס בו.
על כן, בשעה שאין נבואה בנמצא ואין מסורת הקשורה קשר בל יינתק לנבואה,
אין האדם יכול לדבר בשם שמים ואין האדם יודע את המגמה הא-לוהית.
הניסיונות השונים לקבוע כי ריבונו של עולם עשה דבר מה בשל דבר מה,
הם בדרך כלל מניפולציה מכוערת ולא ביטוי לדמות האדם. אחד הסימנים
המובהקים לכך הוא העובדה שברוב מוחלט של הפעמים מגויס ריבונו של
עולם כדי להוכיח את מה שהאדם המגייס סבר קודם לכן. אנו מוצאים פעמים
רבות כי אנשים טוענים שאירוע מסוים התרחש בשל העובדה שאנשים
אחרים חטאו בחטאים מסוימים או שפשעו בעוונות כלפי בן אדם לחברו.
הפלא המתרחש הוא שבדרך כלל הפרשן מפנה את האצבע המאשימה כלפי
אחרים, והשמים מוכיחים תמיד כי מה שהוא סבר קודם לכן נותר על מכונו
ואפילו קיבל חיזוק.