שאלה
שלום חברים מקשיבים, תודה רבה על עבודת הקודש שאתם עושים.
שנה, כבר עברה שנה, שנה וחודשיים עברו מאז הפיגוע במרכז, והלב? הלב שלי ממאן לשכוח, לא רוצה לשכוח, הוא כואב. מדמם.
אחרי הפיגוע במרכז לא בכיתי, לא הורדתי אפילו דמעה אחת,
ואני יכולה להשבע שבכיתי וכאבתי רק ביום הזיכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל, כאילו הקב"ה סגר לי את שק הדמעות, והרגשות, נטולת רגשות.
הייתי אדם בכיין, מכל דבר בכיתי, הייתי אדם שהיו אומרים לו דבר אחד קטן, ונפגעת, והדמעות יורדות להן בקצב.
מאז הפיגוע, בניתי חומה, עצומה שמרתי על הדמעות שלי, נטולת רגשות,
לא נתתי לרגשות שלי לצאת החוצה, להתפרץ.
הגיעה תקופה שכבר היה נמאס לי מהמצב הזה, שאני לא פורקת לפעמים, מה שהיה הסם שלי.
שכבתי במיטה לילה אחד והתפללתי לבורא עולם שיחזיר לי את הדמעות,במילים האלו ממש,
שיחזיר לי את הדמעות שאבדו לי, שנעלמו,
הסם היחידי שלי.
והנה, הוא החזיר לי אותן, הוא השיב לי אותן, אומנם לא כמו שבכיתי, אבל אני בוכה,
רק עליהם.
קשה לי לשכוח אותם, אני שומעת מוזיקה בלילה ומתחילה לבכות,
מנסה לדמיין איך הם ישבו ולמדו ואז המחבל בן העוולה הזה נכנס פנימה, וריסס אותם,
אחד אחד.
המראות המדומיינים האלו לא מפסיקים להדהד לי בראש,
הם כואבים בי, הם עוזרים לי כי הם מחזירים אותי לתלם,
איזה רב אמר שהדמעות הן כמו מקווה, מטהרות את הגוף והנפש,
הן דמעות אמת.
אבל כואבות לי כ"כ.
קשה לי לשכוח אותם, אני עדיין באבל על מה שקרה,
והבטחתי שלא לשכוח אותם,
וזה אסור, כי גזירה על המת שישתכח מהלב, אבל קשה לי.
מה עושים מכאן? לאן הולכים?
אני בסדר בכלל?
תודה,
דפנה.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום דפנה!
כל כך התרגשתי לראות את הרגש העצום שיש בך, איזה עוצמה! איזו הזדהות! הלוואי וכולם היו זוכים להרגיש כמותך באירוע כל כך מזעזע!
רצח כ"כ מזעזע של נשמות טהורות, כ"כ צעירות, שלא עוול בכפן, ונרצחו בצורה מזעזעת כל כך שלכאורה כל כך לא מצדיקה! אנחנו מסתכלים מהצד ותוהים – למה דווקא הם?! למה תמיד האנשים הכי טובים?!?! ילדים כל כך צעירים, קטנים, לא הספיקו לעשות כלום… למה דווקא הם?!
מסופר על אשתו של ברוריה, רבי מאיר בעל הנס, שבשבת אחת מתו שני בניה. באותו הזמן רבי מאיר היה בבית המדרש, וברוריה העלתה את שניה בניה לעליה וכיסתה אותם. במוצאי שבת חזר רבי מאיר לביתו ושאל את ברוריה איפה בניו? ברוריה התחמקה מתשובה ושכנעה אותו שימשיך כרגיל בסדר יומו. לאחר שר´ מאיר עשה הבדלה ואכל סעודה רביעית, פנתה אליו ברוריה בשאלה:
"אם אדם הפקיד אצלי פיקדון לפני זמן מה, ועכשיו הוא בא לקחת אותו, מה אעשה?"
אמר לה ר´ מאיר: "יש להחזיר את הפיקדון!"
העלתה אותו לעלייה והראתה לו את שני בניו שוכבים ללא רוח חיים. התחיל לבכות ר´ מאיר על מות בניו. אמרה לו ברוריה: "אתה בעצמך אמרת שמי שיש לו פקדון – יש להחזירו. והנה הקב"ה נתן לנו פיקדון – שתי נשמות בשני בנינו, והגיע הזמן להחזירם!"
הפסיק מיד ר´ מאיר לבכות ואמר: "ה´ נתן, ה´ לקח, יהי שם ה´ מבורך"…
החיים בעולם הזה אינם קבועים, הם זמניים. האדם בא לעולם הזה בשליחות, ומשך חייו תלויים, בין היתר, מתי האדם מסיים את התיקון שלו ואת השליחות שלו. הקב"ה קובע בדיוק מתי אותו אדם יעבור לעולם הבא ומתי הוא יישאר בעולם הזה, אפילו אם זה נראה "סתם" מחלה פשוטה, "סתם" תאונה – גם למחלה ולתאונה הזו היה מועד מדוייק שקבע ה´ יתברך!
הרבה פעמים אנחנו רואים אנשים כל כך צעירים שנפטרים, למרות שלא היה להם שום יצר הרע, והם היו כל כך צדיקים ולמדו תורה הרבה! ואנחנו לא מבינים למה "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" = דווקא הצדיקים נפטרים מהעולם כ"כ מהר?!
[אלא, שיש נשמות שהן כל כך עליונות, שהן באות בשביל לתקן דבר מסויים שהן צריכות לתקן, וברגע שיתקנו את אותו דבר – הן מוזמנות להכנס לגן עדן!]
אם מבינים את זה בצורה כזו – קל הרבה יותר לקבל את מותם של אותם בנים צדיקים!
הם היו פקדון מהקב"ה והגיע זמנם ללכת. ודווקא בשל היותם כל כך צדיקים, ומתו בזמן לימוד תורה, דווקא זה מעיד על כך שדווקא העובדה שהם היו כ"כ טהורים וצדיקים מצביעה על כך שהם הגיעו רק בשביל תיקון מסויים!
אין ספק שהכאב על אותם צדיקים כ"כ גדול, קשה כ"כ לקבל אסון כזה ולספוג אותו.
אבל אם נבין שאותם בחורים, שנרצחו על קידוש השם, בזמן שישבו ולמדו תורה – הם קרובים כל כך לכסא הכבוד! נשמותיהם כל כך גבוהות וכל כך קדושות שאבא שבשמיים כל כך אוהב אותם!!!
אנחנו צריכים לשמוח בשביל אותם צדיקים שהם נמצאים למעלה, מונחים במקום שכל נשמה שואפת להגיע לשם! להצטמרר רק מהמחשבה שהם כ"כ קרובים לאבא שבשמיים, כ"כ קרובים לכסא הכבוד, כ"כ צדיקים וללא יצר הרע שהמוות שלהם היה כ"כ מהיר!
אנחנו צריכים לשמוח, שלמרות שהם היו כ"כ צעירים הם הספיקו ללמוד כל כך הרבה תורה שאנשים כמוני וכמוך בדרך כלל לא מספיקים! כמה קדושה הייתה להם, כמה גדלות!
ובכל זאת - עדיין קשה להתמודד… עדיין קשה להכיל…
לחשוב על המשפחות, לחשוב על הבחורים שלא התחתנו, שלא הקימו משפחות, שלא השאירו נצח…
היהדות מודעת לאבל של האדם על אדם קרוב. אולם גם באבל היהדות דואגת לעשות אותו בצורה מבוקרת:
בהתחלה – שבוע שלם, שבוע שבו מגיעים כולם ומעודדים. האדם האבל לא נמצא לבד לרגע אחד, וההתאוששות שלו עם הפרידה מאותו אדם יקר נעשית לאט לאט, כיוון שהוא נמצא עם אנשים במשך שבוע תמים. "דאגה בלב איש ישיחנה" – השיחות עם האנשים שבאים לנחם מסייעות לו להוציא את אשר על ליבו.
בשלב השני – חודש שלם, חודש שבו נוהגים מנהגי אבלות גדולים כמו לא להסתפר וכו´. חודש שההתאוששות ממשיכה בהדרגה, עד לסיום אותו החודש.
בשלב השלישי – שנה שלמה, שבה אומרים קדיש על הנפטר וכן ישנם איסורים שונים כמו השתתפות בשמחות ציבוריות וכו´.
ובשלב הרביעי – פעם בשנה – תזכורת.
היהדות דואגת מצד אחד לא לשכוח את הנפטר, אולם מצד שני להתאבל עליו פרק זמן מסויים. אי אפשר לסחוב איתנו את הצער והכאב, אנחנו לא מצליחים להתקדם ככה.
כמו שמצווה על האדם להתאבל, כך מצווה על האדם גם להיות שמח…
דפנה יקרה,
אנחנו צריכים להמשיך ולזכור את אותם בחורים צעירים שנהרגו.
מכיוון שעברה שנה, והגיע הזמן לחזור לשגרה, אין ברירה ועלינו לחזור לשמחה שלנו.
אנחנו צריכים תמיד להתעודד בכך שהם נהרגו כשהגיע זמנם להגיע לגן עדן. כי זה מה שהיה טוב להם!
אני מאמינה שיהיה לנו קל יותר להתמודד עם הפטירה שלהם על ידי כך שנזכור אותם תמיד, ונשאף תמיד להגיע למקום כ"כ קדוש…
ובכל פעם שנדמיין אותם בזמן הרצח, נזכור גם את השלב הבא: שהנשמה עלתה למעלה, עברה את בית דין, והגיעה למקום כל כך קדוש, כל כך נעלה, כל כך קרוב לקדוש ברוך.
אם נישאר בהסתכלות השטחית של העולם הזה – נראה רק רוע וזעזוע באותו רצח. אך אם נסתכל בהסתכלות עליונה ושמיימית אנחנו נבין שאנחנו צריכים לשמוח בשבילם. את ה´צער´ נפנה למקומות אחרים – לחיזוק בלימוד התורה שלנו, לקבלה על עצמנו עוד מצוות, להתחזקות ולנסות להתחקות בדרכיהם…
את הרגש שלנו כדאי לנסות ולהפנות למקומות חיוביים – להתנדב בכל מיני מקומות, לחזק תלמידי חכמים, לתמוך במשפחות נפגעות טרור…
זה קשה, אבל לאט לאט. אנחנו צריכים לזכור שהמוות היה טוב בשבילם. ואנחנו כאן בעולם צריכים ללמוד להתמודד איתו, ולמצוא פתרונות אחרים להתמודדות… פתרונות של מעשי חסד, אמונה והתחזקות בתורה ובמעשים שבוודאי יביאו רק טוב לעולם!
"במותם ציוו לנו את החיים".
בציפייה גדולה לבואו של משיח,
רחלי.
evrachel@gmail.com