שאלה
שלום לכב' הרב,
1. למדתי שבשעת הדחק, מותר לומר לקטן לעשות דבר שאסור מדברי חכמים גם כשאין לקטן תועלת אישית בדבר, משום ‘שבות דשבות’ לצורך מצווה או בשעת הדחק. אך לא בטוח שהבנתי מהם שני השבותים.
זיהיתי כאן כמה שבותים ורציתי לשאול את כבודו מה מהם הנכון במקרה זה:
א. המלאכה עצמה שעושה הקטן אסורה מדרבנן
ב. החיוב של הקטן בשמירת השבת הוא כשלעצמו מדרבנן, בלי קשר לאיזו מלאכה הוא עושה
ג. האמירה של האב לבנו לעשות מלאכה שאסורה מדרבנן
תודה מראש!
תשובה
בס"ד
שלום רב,
סעיפים א - ב נכונים
כיוון שכל חיוב הקטן בשמירת שבת הוא מדברי חכמים, אם הוא עושה דבר שאסור מדברי חכמים הרי זה 'שבות דשבות'