שאלה
שלום כבוד הרב.
פעמים רבות שמעתי על העניין שאם אדם עושה מעשה רע צריך לשנוא את המעשה ולא את האדם.
אך אם אנו יוצאים מנקודת מבט כזו זה לא מבטל את מה שהאדם עשה?
אם אני שונאת רק את המעשה ולא את האדם אני כאילו אומרת שהמעשה לא השפיע על האדם כלל ולכן אני לא שונאת אותו, שבעצם אין כל קשר בין המעשה שהאדם עשה לבין האדם ,ומתוך כך ניתן להסיק שאדם יכול לעשות כל מעשה שעולו על רוחו, כיוון שאין קשר בין המעשה שהאדם עושה לבין האדם עצמו.
קשה לי להבין את הנקודה הזו, כי מבחינתי מעשה שאדם עושה מגדיר אותו, אם עשה מעשה טוב ואם עשה מעשה רע.
כמובן שזה לא מגדיר אותו לנצח כי תמיד יש מקום לתשובה. שמעתי את התשובה שליהודי שורשו הוא טוב תמיד ולא משנה מה יעשה תמיד יהיה שורשו טוב, אבל אני לא מבינה איך אפשר להגיד על יהודי שאנס לדוג, שהוא אינו אדם רע ושלא צריך לשנוא אותו? (לדוגמא בזמן האחרון ככ הרבה דומגאות לצערי, כמו חיים וולדר, המורה מהאולפנת שעלבים וכו..) שמעשיהם מתועבים ולכן מבחינתי גם הם עצמם.
ובלי קשר אשמח לדעת מה הדין על גויים.
תודה מראש!
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
בס"ד
שלום רב,
הקביעה 'צריך לשנוא את המעשה ולא את האדם', מדברת על אירועים קטנים עם אנשים קרובים: חברה שלך לא עוזרת לך; אחיך מציק לך; אבא שלך כועס עליך... זו לא סיבה לשנוא אותם. אבל את יכולה לשנוא את המעשים שנעשים נגדך.
בדוגמאות שציינת אודות מעשים מתועבים, את צודקת לחלוטין. כל עוד אדם לא עושה תשובה ולא מבקש סליחה, אין הצדקה לסלוח לו ואי אפשר שלא לשנוא אותו.
עם זאת הרב קוק מציג אפשרות של אהבת ישראל גדולה מאוד (מידות הראי"ה): "אדם נשחת ראוי לשנאתו רק מצד חסרונו, אבל מצד עצם צלם-אלהים שלו ראוי להוקירו באהבה, גם לדעת שמציאות יקרת ערכו היא יותר עצמית לו ממציאות מקריו הפחותים". הרב קוק מזכיר לו שבכל אדם (גם גוי) יש צלם אלוקי. גם אם האדם משחית את דרכיו, הוא לא מאבד את הפנימיות הטובה שיש בו, מעצם היותו צלם אלוקים. צלם אלוקים שבאדם הוא התוך האמתי, המעשים הרעים הם קלקול חיצוני.
כמו בגד לבן שלכלכו אותו. נכון שכרגע הבגד מלוכלך ודוחה אבל מתחת ללכלוך יש בד לבן זוהר.
מנקודת המוצא של הרב קוק שלא מוותר לעולם על הטוב שבתוך האדם ניתנת ההזדמנות לחזור בתשובה גם אחרי הנפילות הגדולות ביותר.