למה כל כך קשה לי להיות דתי? למה החילונים נהנים יותר?

שלום הראל.

אתה מתאר חוויה באמת לא פשוטה. נשמע שאתה תקוע בעולם שאתה לא רוצה להיות בו. יש לך גם למה להשוות ונראה שמחוץ לעולם הזה פשוט יותר כיף. אתה מרגיש ש "לא התמזל מזלך" איך שנולדת, ושהדשא של השכן הרבה יותר ירוק.

מה אני אגיד לך הראל... אתה צודק. לגמרי. בעולם שבו המטרה היחידה היא להנות, כנראה שבאמת לא כדאי להיות דתי. הרי החישוב די פשוט. אם המטרה היא כיף. וכיף = לעשות מה שבא לנו, ולא מעט פעמים בא לנו דברים שאסורים על פי התורה, אז התורה רק מפריעה לנו.

ולא רק התורה, אם נאמר את האמת. גם המוסר, רק מגביל. כי לפעמים בא לנו לעשות דברים שהם לא מוסריים, ואם לא נעשה אותם, איך יהיה לנו כיף? גם המשפחה והחברים - להיות בקשר איתם אומר להתחשב בהם, לפעמים לוותר להם, ובכללי לדאוג למישהו אחר ולא רק לכיף שלי. ומה שפוגע הכי הרבה בכיף במהלך החיים... זה החלומות. כי מי שחולם להיות ספורטאי לא יכול להרשות לעצמו לאכול גלידה ושווארמה. ומי שחולם להיות רופא לא יכול להרשות לעצמו לישון בשיעור. באמת חסרי מזל מי שנולדו עם חלומות כאלה. מהשאלה שלך נשמע שאתה אדם רציני, ולא נראה לי שזו הגישה שלך. אבל מה כן?

גישה אחרת לחיים יכולה להיות שלא באנו לפה רק כדי להנות, אלא כדי לחיות. מה ההבדל בין לחיות לבין להנות? זה כמובן תלוי בהגדרה של מה זה חיים. כשביהדות מדברים על חיים, מדברים על להביא לידי ביטוי את כל הצדדים של הגוף, האישיות והנפש, ולא רק חלק קטן מהם. בסופו של דבר בכולנו יש נפש מלאה בכוחות חיים- כוחות של יצירה, של אהבה, של מסירות ותרומה, של משמעת עצמית, וחלומות, של התמדה, העמקה, ו... כן, גם של הנאה. כששמים את הפוקוס על לחיות ולא רק על להנות, זה קודם כל פותח חלון הרבה יותר רחב של חוויות. כי התחושה בלשון כשאוכלים גלידה היא כל כך לא מספיקה בשביל להכיל את כל החיים. היא אפילו חלק די שולי בהם.

אז כשחושבים על מסלול בחיים, השאלה הכי חשובה היא מה השיקולים שצריך להביא בחשבון. האם יש מקום בשיקולים גם לאווירה המשפחתית? לתודעת השליחות? ליכולת לדחיית סיפוקים? להגשמת חלומות? לאהבת אמת טהורה ועמוקה? אלו מרכיבים בחיים ששווה להביא בחשבון כשבוחרים דרך. דרך שהיא לפעמים קשה יותר אבל הרבה פעמים משתלמת.

אבל אחרי שזה נאמר, אני חייב לציין – יש אפשרות להרבה כיף בילדות דתית. אני מכיר דתיים רבים שהילדות שלהם היתה נפלאה. למה אצלך זה לא ככה? אני יכול לחשוב על כמה רעיונות:

1. האם יכול להיות שחסרים לך חברים דתיים זורמים שכיף לך להיות איתם? אולי שווה לנסות להגיע (או להגיע יותר) לתנועת נוער שכיף לך בה? או אולי החברים שלך מהלימודים? קל יותר לעבור יום לימודים ארוך עם חברים שכיף איתם.

2. האם יכול להיות שאתה לומד במקום שלא מתאים למה שהנפש שלך דורשת? הרי מקומות רבים מתחילים ללמד גמרא רק בגיל 15 (כמו שחכמינו אמרו: בן 15 לתלמוד), ושיום הלימודים שלהם קצר הרבה יותר. אולי מה שהנפש שלך מבקשת לחיות כרגע זה חלקים בתורה או בחיים שאתה פשוט מפספס?

3. כדאי מאוד למצוא מישהו שאתה סומך עליו ומרגיש בנוח איתו להתייעץ איתו. זה יכול להיות ההורים שלך (אם הקשר ביניכם מתאים לזה), זה יכול להיות היועצת או מורה שאתה מעריך. זה יכול להיות המדריך מתנועת הנוער. אולי קרוב משפחה כלשהו או אפילו שכן. שווה לנסות לדבר על זה עם מישהו. ספר לו שלא טוב לך בישיבה – אם זה מבחינה חברתית, לימודית, תורנית, או כל דבר אחר. מאוד הגיוני שתגלה שבמקום אחר אתה דווקא תפרח ודווקא תשמח על שיצא לך לגדול שם.

דבר אחרון- אתה בטח יודע שאתה נמצא עכשיו בתחילת תקופה שבה אתה מעצב את האישיות שלך ואת הדרך שלך בחיים. לכולם התקופה הזו מבלבלת ומלחיצה. אבל חשוב לתת לעצמך גם סתם להיות ילד. לצחוק ולהנות, לשחק עם חברים ולאהוב את המשפחה, בלי חשבונות והשוואות לאנשים אחרים. לכל ההתלבטויות הקשות של החיים יהיה מספיק זמן כשתגדל, עוד כמה שנים. בהחלט יש דברים מבאסים בחיים. בכל שלב, בכל חברה ובכל סגנון חיים. אבל יש גם דברים טובים ורגעים כיפיים שחשוב לדעת להנות מהם. מי שיודע להנות באמת, מסוגל להנות גם כשהוא שוטף כלים או מנקה לפסח. ומי שלא יודע להנות- גם בלונה פארק לא יצליח.

לסיכום: באמת ייתכן שיש דברים שהם כייפים יותר בחברה כזאת או אחרת. אבל כיף זה לא הכל בחיים. תנסה לשים לב לדברים אחרים שיש אצלך, ויכול להיות שחברים שלך היו שמחים מאוד שיהיה דווקא להם. הדשא של השכן רק נראה ירוק יותר. וחשוב להעריך את מה שיש לנו. ושווה לבדוק, אם לא טוב לך במסגרת שבה אתה נמצא, למה אפשר להחליף אותה. יש כל כך הרבה מסגרות ואין סיבה שתהיה בזו שקשה לך איתה. תנסה ליצור יותר קשר עם חברים ומשפחה ולהנות למרות מה שלא כיף לך.

פה לכל שאלה,

בהצלחה בכל,

נתנאל