ללא נושא

בס"ד
שלום וברכה,
א) השאלה ששאלת היא לא שאלה קלה כלל וכלל. האמת היא שקשה בכלל לאיש מאיתנו לחוות דעה על השואה, מאחר ולא אנחנו חווינו אותה ובגלל שהיא לא דומה לשום דבר אחר שאנחנו מכירים. כל דבר שאני אנסה להגיד על השואה, על הקב"ה בזמן השואה, יהיה בהגדרה לוקה בחסר כי אני לא יכול לשער בנפשי את האימה עליה אני מדבר.
אעפ"כ אני חושב שחשוב להבין דבר אחד לגבי השאלה ששאלת. את השאלה הזאת אפשר להבין בשתי צורות. אפשר לשאול את זה בצורה ספקנית. שאלה כזאת לא באמת שואלת: 'איפה הקב"ה היה בשואה' אלא 'איך יכלה להיות שואה עם יש קב"ה?' השאלה מניחה שהקב"ה לא יכול לתת לדבר כל כך נורא לקרות כי הוא מנהיג העולם והוא א-ל הרחמים. היא מניחה שאם הייתה שואה – לא יכול להיות שיש קב"ה. שאלה כזאת היא שאלה שעליה, כפי שכבר הסברתי, לא אוכל לענות. אני מסופק אם מישהו יכול חוץ מהקב"ה.
אבל אפשר לשאול את השאלה הזאת בצורה אחרת. אפשר לשאול, איפה אפשר בכל זאת לראות שהקב"ה עזר בשואה? האם היה הסתר פנים גמור? אם באמת יש קב"ה שדואג לנו, איפה אפשר לראות את זה? על זה אני יכול לענות בבירור שאפשר לראות את הקב"ה בנקודות מסוימות. אינני מאמין שהקב"ה באמת נטש את עמו ישראל בתקופה אחת מהקשות שבהיסטוריה היהודית. הוא היה שם איתנו. איפה? לחלק הוא היה ממש שם בניסים גלויים: אנשים שהצליחו לברוח מהשואה ברגע האחרון, אנשים שהסתתרו אצל גויים וצדיקי אומות העולם, אנשים שהיו במפעל של שינדלר ועוד כהנה וכהנה. אבל יש עוד מקום שלולא הקב"ה היה שם, היה עלול להיות חורבן עצום – בלב. משיחות ששמעתי מסבי ז"ל, ראיתי איך תמיד הייתה לו תקווה, ושאותה הוא שאב מהקב"ה. תקווה! באמצע השואה! התקווה נותנת לנו את הכוח לדחוף הלאה, לשרוד, לבנות אל מול כל הסיכויים ולהילחם. מי נתן ליהודים את התקווה הזאת, את הרצון לחיות? אני מאמין שהתקווה הזאת באה להם מהקב"ה, מהתורה וממסורת האבות. אל מול האימה הם שמעו קול אמיתי בליבם, קול שלא נתן להם לוותר.
הקב"ה לא נטש את עם ישראל בשואה – הוא הזדהה איתם. המדרש מספר איך אחרי חורבן בית המקדש, אפשר היה לשמוע את הקב"ה בוכה על החורבן, על מה שהיה חייב לעולל לבניו. אמנם הוא ציווה על כך, אבל הוא הצטער בצער בניו. הקב"ה לעולם לא עוזב אותנו – גם כשזה נראה אחרת.
גם במצרים, לקח מאות שנים עד שהקב"ה באמת ניסה לשחרר את עם ישראל. האם זה אומר שעד אז לא היה איכפת לו? וודאי שלא. חשוב להאמין כשלומדים על השואה, פשוט לדעת שהקב"ה לא נטש אותנו. אחרי זה נשאר רק לחפש איפה.

ב) הבעיה שאת מעלה היא בעיה נכונה ואמיתית. כפי שכתבתי לעיל – יש ספקות קשות ביותר ביחס לשואה שאני לא יודע אם יש אדם בעולם שיוכל לפתור. מצד שני, לא הייתי מציע לך להתעלם מהנושא או לברוח ממנו. חשוב לנסות ללמוד על השואה, מאחר וזה חלק חשוב מהמורשת שלנו, מההיסטוריה שלנו (שזה אחד מהדברים שמאחדים אותנו). אפשר ללמוד הרבה מהשואה, ללמוד הרבה לקחים לטוב ולרע.
מה שאת צריכה לקבל על עצמך זה לזכור שני דברים: א) יש שאלות שעליהם אין תשובות. הדבר הזה נכון לא רק לגבי השואה אלא לגבי כל החיים. אין זה אומר שמה שאת מאמינה בו זה לא נכון, רק שאת צריכה לקבל את זה שבהרבה תחומים בחיים, האמת מורכבת מידי מכדי לקבל תשובה פשוטה וברורה. ב) אמונה חזקה. חייבים להאמין שהקב"ה היה בשואה, היה עמנו בצרתנו, ואל נטש אותנו. הוא היה איתנו וכאב את כאבנו.
תנסי להתמקד בסופו של דבר על שאלות אחרות, על נקודות אחרות: על האימה שבמעשי הנאצים ימ"ש והרשעות אליה שבני אדם עלולים להגיע במצבים מסוימים, על הגבורה שבפעולות צדיקי אומות העולם ואנשים רגילים מעם ישראל, ועל הניסים שהקב"ה עשה לישראל.

ג) הערצה למפורסמים: נתחיל ככה – זה לא ממש עבודה זרה. אלא אם כן מישהו ממש חושב שמפורסם זה או אחר הוא יצור אלילי או בעל כוחות קסם או משהו דומה, אין לכאורה חשש לממש עבודה זרה.
אפשר אבל לדבר על משהו דומה. הערצה למפורסמים היא אמנם לא ע"ז ממש אבל יש בה משהו קצת בעייתי. כאן צריך לשפוט מה זה 'הערצה מוגזמת'. אם אני חושב שמישהו ממש משחק טוב, זה מוגזם? אפשר להעריך אדם על עבודה טובה מבלי לעבור איזה גבול אסור. הבעיה מתחילה כשמעריכים מישהו כאילו הוא יותר טוב מבני אדם רגילים. זאת כבר הגזמה. צריך להבין שגם שחקנים הם פשוט בני אדם עם כישרון בתחום מאוד מסוים (שגם את זה הם קיבלו מהקב"ה), ושהרבה פעמים הם נפגעים מוסרית על חשבון דברים אחרים. להעריץ אותם כאילו הם מעלינו זה בעייתי כי זה ראיה לא נכונה ולא חינוכית של המציאות, וכי זה גורם לאנשים לפעמים לאבד מההערכה העצמית שלהם, בגלל שהם לא מרגישים שהם משתווים לרמה הגבוהה של הדמות האידיאלית שהם מדמיינים במפורסם זה או אחר.

ד) תפילה על אריאל שרון – גם כאן התשובה איננה חד משמעית: השאלה קשורה בכמה נקודות. קודם כל את צריכה לברר מה הדעה שלך לגביו באופן אישי. האם את מסכימה עם מה שהוא עשה? גם אם לא, האם את מרגישה שהוא טעה, אבל התכוון לטוב?
אם התשובה לאחת מהשאלות האלה היא כן, אז ודאי שטוב להתפלל לרפואתו. אין ממש חובה להתפלל לרפואתו, חוץ מזאת שבלב שלך. מה שאני מתכוון זה שלא על כל אדם אנחנו מתפללים. לא בגלל שזה לא חשוב אלא בגלל שזה לא אפשרי. יש ואנחנו מרגישים קירבה למישהו, או זיקה מיוחדת כלפיו, והתפילה עבורו היא הדרך שלנו לעזור לו, להזדהות עם הכאב שלו ושל קרוביו. הרבה פעמים ההרגשה הזאת קיימת כלפי אנשים בתפקידים ציבוריים, בחלק בגלל שיש לנו הרגשה של הכרת הטוב כלפיהם על כך שהם פעלו לטובתנו. יכול להיות שאת תרגישי משהו כזה ואז לדעתי אין בעיה שתתפללי לרפואתו וזה אפילו דבר יפה.
אם לעומת זאת את לא רוצה להתפלל עבורו, בגלל שאת חושבת שהוא אדם מושחת או שלדעתך הוא עשה דברים מסוימים ממניעים מרושעים, אפשר להבין שלא תוכלי להביא את עצמך להתפלל עבורו. אעפ"כ, אם עדיין מרגישה שעל אף מה שהוא עשה את רוצה להתפלל עבורו, גם כאן יש סיבה טובה להתפלל. אנחנו לא יכולים לשלוט על ההתנהגות של בני אדם, אבל לכל בן אדם יש את היכולת לחזור בתשובה, ויותר מזה, לכל אדם יש בתוכו משהו מיוחד וטוב, ועל כן גם אדם שעשה הרבה טעויות בחייו יש לו זכות לחיות ויש חשיבות לחייו.
זה נכון שהקב"ה הוא זה שמחליט על מה שיקרה בסוף, אבל זה לא אומר שאין חשיבות להזדהות שלנו, ולתפילות שלנו.

ה) גודל מינימאלי לכיפה: באופן עקרוני כיפה צריכה להיות בגודל כזה שאפשר לראות את הכיפה מכל הכיוונים, ולא צריך יותר מזה.

בברכה

הלל, צוות ישיבת הר עציון