כל העולם לא נברא אלא בשבילי

בס"ד

שלום רב,

אסור להפריז, גם לא בצדיקות: על כך נאמר בקהלת: ”אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר, לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם“. אם העשייה גורמת לעצבות, לחולשה, זה סימן שהוא מופרזת.

העזרה לאחר צריכה להיות מתוך כך שאנחנו לא סובלים כמוהו ולא מיוסרים כמוהו. דווקא מהמקום החיצוני לזולת, אנחנו המשוחררים מהקשיים שלו יכולים לסייע לזולת הסובל. "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין" מי שנמצא בתוך הבור, לא יכול לצאת משם בעצמו הוא צריך את האחר שמחוץ לבור, כדי שיוכל לסייע לו לצאת.

נכון שצריך להרגיש את מצוקת הזולת, לכאוב את כאבו, אבל לא להכנס לגמרי למקום שלו, לדעת להיות 'אתו' אבל לא להיות 'הוא'.

אם רופא מטפל יחווה את כאבו של המטופל - הוא לא יוכל לטפל בו. שום ברכה לא תצמח למטופל כשהרופא לגמרי מזדהה אתו ולכן לא מצליח לטפל בו.

את צריכה להתחזק שאין לך בעיות של האחרים, לשמוח ולהתעודד במצבך הטוב, כי רק כך יש לך כוח לסייע להם.

הקב"ה מפעיל את העולם באופן כזה שלעיתים אנחנו אלה שצריכים לקבל את העזרה ולעיתים אנחנו אלה שצריכים להעניק את העזרה.

כל אדם צריך לזהות את המקום המדויק שלו ולהיות שם, במקום שלו, ומשם לפעול נכון עם הזולת.

הביטוי: "בשבילי נברא העולם" מופיע במסכת סנהדרין בהקשר של עדים שמעידים על רצח. העולם שנברא לכל אדם כולל תענוגות ומשימות, מעשים טובים ומצוות שהוא יכול וצריך לקיים.

לא מוטל עלינו לתקן את החטאים של כל העולם כולו. מוטל עלינו לתקן את מה שהקב"ה מזמן לידנו: חברה סובלת, בת משפחה במצוקה, שכנה שצריכה עזרה... אפשר גם להתנדב במסגרת של עשיית חסד. הכל בגבול הסביר והאפשרי.

אם תישאי על גבך משקל שהוא גדול עליך, את תשברי וגם את המעט שיכולת לעשות לא תעשי. כל אדם חייב להגביל את המשא למידה שהוא מסוגל לשאת בכוח, בעצמה ובשמחה - מהמקום הבטוח והשמח לסייע לאחרים. כי רק כך תהיה העזרה מועילה ומבורכת, לך ולסביבה שלך.