שאלה
לאור הפעילות למען גוש קטיף נגד ההתנתקות, התחיל אצלנו בסניף ויכוח גדול מאוד. האם להמשיך את הפעילות של הסניף בחופש הגדול כרגיל כמו כל שנה, או בגלל שצריך כל הזמן לעסוק בעניני דיומא=גוש קטיף, לבטל את הפעילויות??
בינתיים מה שהולך אצלנו זה שאין שום פעילות ואין שום דבר חוץ מלצאת לצמתים או כל משו אחר שהמטרה שלו זה משו נגד ההתנתקות. השאלה היא אם זה נכון לעשות כזה דבר?
דרך החשיבה שלי אומרת שאסור לנו לוותר על שטחים של ארץ ישראל, אבל מה לעשות, צריך להיות ריאלים, מציאותיים- תהיה התנתקות. הממשלה השקיעה יותר מדי כסף בכל הבלאגן הזה, כמה שזה עצוב וכואב תהיה התנתקות ויהיה מלחמת אחים ובלאגן גדול. אם אני הייתי חניך בכיתה ה' עכשיו, די הייתי מתבאס מזה שהמדריכים לא עושים לנו פעילויות דווקא בזמן שבו עושים הכי הרבה בדרך כלל - החופש הגדול. יש דבר חשוב מאוד שזה גוש קטיף וארץ ישראל, אבל זה לא אומר שצריך לבטל כל פעילות כיפית מהחניכים בסניף, אחרי הכול הם מחכים לזה שנה שלמה ועכשיו מבטלים להם? שלא נדבר על זה שיהיו חלק מהמדריכים שלא ירצו לצאת איתם למחנה בגלל שהם יעדיפו ללכת ליום פקודה. ואם המחנה לא התבטל אז כנראה להנהלה הארצית יש מספיק סיבות לא לבטל, בטוח הם התייעצו עם רבנים ובדקו את זה. אז ככה להרוס לכל מי שלא עוסק בפעילויות למען גוש קטיף את החופש??
תשובה
שלום לשואל.
אתה בטוח תסלח לי שהתשובה לא תהיה ארוכה, פשוט גם אני מאוד עסוק עכשיו במאבק נגד ההתנתקות...
אני חושב שיש בעיה יסודית בהבנה של תפקיד תנועת הנוער. התפקיד של תנועת נוער הוא לא לספק כיף ופעילויות לחניכיה, אלא לחנך אותם לערכים חשובים. כמובן – אין שום רע בהנאות ופעילויות, אבל הפעילויות הן רק הדבר המשני – שתפקידו למשוך את החניך אל הסניף – כדי שיוכל להתחנך כמו שאנחנו – כמדריכים - רוצים.
לדעתי – בתקופה הזו, הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות כדי לחנך לערכים, הוא להשבית כל פעילות סניפית שאינה נוגעת למניעת ההתנתקות. למה? מפני שרק כך החניך ילמד שיש דברים ששווה להתמסר אליהם, וגם להשבית בשבילם את החיים. מהחופשה ה"ריקה" הזו, החניך ייצא מחונך הרבה יותר מכל חופש רגיל עם מסעות ומחנה ופעילויות (בלי שנעסוק עכשיו בחישוב התועלת מול הנזק של הפעילויות הללו בעצמן).
גם מי שנשאר מאחור – "אם בגלל שהם קטנים מידי או בגלל שהם יודעים שזה לא יעזור או שלא מרשים להם ללכת לזה" כמו שאת כותבת (אגב, מאיפה הם "יודעים שזה לא יעזור"?) ייצא נשכר מהתקופה הזו.
וגם להפך – אם ימשיכו החיים כרגיל, לדעתי זהו נזק שלא יתוקן. המדריכים והחניכים ילמדו שמעליי, מעל ההנאות והחוויות שלי, אין שום דבר ששווה להתמסר אליו. זהו הפך כל תורתנו וכל אמונתנו.
ברוך ה´! אנחנו צריכים להיות מאושרים שיש כמה מדריכים שלא ירצו לצאת למחנה, כי הם יעדיפו ללכת ל"יום פקודה". זה אומר שיש עוד מדריכים שערכים ואמת בוערים להם בלב, ולא רק הנאות וחוויות כיף! אנחנו צריכים להתפלל שכל המדריכים יהיו כאלה...
יש כמה דברים במכתב שלך, שלא הצלחתי להבין.
אני באמת לא מבין איך אתה חושב שאפשר להמשיך את החיים כרגיל, בשעה שחייהן של 8000 נפשות הופכות לגיהנום?! איזו זכות יש לנו לשבת בשקט ולא לעשות כל מה שביכולתנו – אפילו אם נניח שהסיכויים קטנים – כדי לעצור את הגירוש והחורבן הנוראים הללו?! כנראה לא הפנמנו מספיק מה זה [הרס החיים של 8,000 נפשות!!!] ואתה עוד כותב: "אז ככה להרוס לכל מי שלא עוסק בפעילויות למען גוש קטיף את החופש". למי יש הזכות "לא לעסוק בפעילות למען גוש קטיף", ועוד לצאת לחופש?!
אני גם לא מבין מאיפה הביטחון שלך ש"מה לעשות צריך להיות ריאלים, מציאותיים- תהיה התנתקות. הממשלה השקיעה יותר מדי כסף בכל הבלאגן הזה, כמה שזה עצוב וכואב תהיה התנתקות"? כמה קצר הזיכרון שלנו, וכמה קטנה האמונה, שגם אם בדרכים האנושיות קטנים הסיכויים לסכל את רוע הגזרה – לא קצרה יד ה´ מלהושיע? וגם בדרכים אנושיות – מי אמר לך שתהיה התנתקות? אתה לא יודע כמה הממשלה והצבא מפחדים שנצליח לסכל את ההתנתקות – אז אם הם מפחדים אנחנו מתייאשים?! בדיוק להפך! ביד כל אחד ואחת מאיתנו לשנות את המפה. כמו שהיה בשיר הפתיחה של "זהו זה": "זכור שאם תרצה – גם אתה תוכל לשנות את סוף המחזה"
יש לי רק הסתייגות אחת ממה שכתבתי: רק אם מדובר בסניף פיתוח, בסניף עולים וכדומה, שחוסר פעילות ירחיק חניכים חלשים מן הסניף – יש מקום לשקול לנהל פעילות רגילה. אבל נדמה לי שאצלך אין המצב כזה...
אני מתנצל שהייתי חריף, אבל לפעמים צריכים להיות חריפים.
אם את רוצה הבהרות או כל דבר אחר – אני אשמח אם תכתוב לי ישירות. יש כאן משהו יסודי וחשוב.
כל טוב לך,
דוד
davideinat@hotmail.co.il
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם