מבולבל מרוב אהבה

אחי היקר.

קראתי והזדהיתי מאד עם הכאב והבלבול. היכולת לאהוב ולהקשר לאדם אחר היא יכולת מופלאה מחד, אבל לעיתים היא יכולה ליצור קושי בעיקר כאשר היא לא תמיד באה בשיוויון משני הצדדים. מעריך אותך מאד על ההיפתחות והרצון לצמוח מתוך הבלבול, הרצון לסדר את הבלגן – ולא להשלים איתו! מופלא שאתה יושב וכותב את הדברים.

נתחיל מהסוף ולאחר מכן ננסה לעשות סדר קצת יותר בדברים.

דבר בעיתו מה טוב

כתבת כי "יש עוד מלא זמן" וזו נקודה ראשונה וחשובה! תראה, לא פעם בחיים אנו מתלבטים בנקודות שהן כלל לא רלוונטיות לחיינו במרחב החיים העכשווים שלנו. תראה זוגות מתווכחים איך לקרא לילד – ועוד אין היריון, נוכל לראות שמיניסט מתלבט אם ללכת לישיבת הסדר כדי שהוא יוכל לעשות תואר אחרי חמש שנים וטיול אחרי צבא ולהתחתן בזמן – וכל ההחלטות שלנו הן מנקודת הזמן העכשווית שבסך הכל עליו להחליט אם ללכת לישיבה גבוהה ישיבת הסדר או מכינה – על פי מצבו הרלוונטי. הרי מי אמר שמתאים לו בכלל ישיבת הסדר? אולי לפי שאיפותיו מתאים לו דווקא מכינה ושלוש שנים צבא? אלא כאמור, הוא מכניס לעצמו שיקולים שאינם רלוונטיים למרחב העכשווי שלו.

במקרה שלנו כפי שציינת, לכל הפחות יצטרכו לעבור לפחות כ-4 שנים עד שלעמוד תחת חופה יהיה דבר רלוונטי בחיים. ולכן השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו לפני הספיקות – האם נכון שנדון בספק שמבצבץ בנו? האם נכון לנו להחליט עם מי אתחתן עוד כך וכך שנים? למה אנו "הורסים עצמנו" בספק ובהתחבטות כשעוד הרבה דברים יכולים לקרות בינתיים בשנים האלו(לשני הצדדים). והנקודה הזו מובילה לנקודה חשובה נוספת – תקופת הבגרות של האדם.

תקופת הבגרות

תקופת הבגרות של אדם עוברת בסך של כ10 שנים, אבל עיקר התקופה הזו שאדם מגלה את עצמו, מוכן לבדוק מהי האמת שלפיה הוא רוצה לחיות, מתקיימת לרוב בין הגילאים 14 עד 20 פחות או יותר. בתקופה הזו האדם שואל מי אמר שכך נכון לחיות? אולי הייתי רוצה אחרת? וכד'. זו תקופה מופלאה שבא אדם שעושה את התהליך החשוב הזה עם עצמו – לומד, תוהה, מקשה, בוחר! ובעיקר מגיע למקום מאד נכון ובוגר. בסופו של דבר, מי שעושה את התהליך בצורה נכונה, יגיע לחיים גדולים ומשמעותיים – שבהם הוא- הוא.

וכאן טמונה גם מלכודת מסוימת. מה קורה אם בתקופה העדינה הזו אנו מכניסים מחוייבות לעוד משהו, בתקופה שבה אנו מגלים את עצמנו - נכנס אדם נוסף – שאנו חייבים לו "דין וחשבון" מסוים. אנחנו לעולם לא נוכל להיות אך ורק אנחנו, אנחנו לא נשקול את כל ההחלטות שלנו לבד. כי כאמור, תמיד יהיה את המישהו הזה שאנו אוהבים שלא יהיה נעים לנו להשתנות, שנרצה לרצות אותו. ולכן בתקופה הזו, חברות או קשר בין שני המינים יכול להיות אפילו הרסני במובן מסוים. כי בתקופה מדהימה שבו יכולנו להכיר את עצמנו (ולאפשר לצד השני להכיר את עצמו) בחרנו להתלות זה בזה, ובעצם לתלות את עצמנו זה בזה – ולא לתת את הזמן שלנו ללבד המסוים, להיכרות העצמית, להתנסות האישית.

חשוב כמה אנשים משתנים בשנים האלו? כמה מתחזקים? כמה חוזרים בשאלה(וחוזרים בחזרה)? כמה משנים את השאיפה שלהם? הרי יש עשרות תנודות, הרבה מקום לאדם לנסות ולהבין את עצמו – בדרך שלו. ולכן, חשוב לזכור כי קשר שעובר ממצב של קשר סטנדרטי בין אנשים – לקשר מחייב – כשמו כן הוא, מחייב אותי, הופך אותי להיות חייב, בתקופה שעיקר המחוייבות שלי צריכה להיות לאני שלי. יתירה על כך, כיוון שלא פעם היקשרות של נערה הוא חזק יותר ומהיר יותר משל נער – הנזק לצד השני גדול יותר. לכן גם אם ניגע בנושא הספציפי שלנו – אולי שווה להסתכל על הסיטואציה בצורה שונה - כמתנה גדולה! וזה מוביל אותנו לנקודה הבאה.

לפתח משקפיים של טוב

בכל סיטואציה מאתגרת וקשה שיש לנו בחיים, יש לנו שתי דרכים להסתכל עליהם. האחת היא העצבות והנפילה – רבים האנשים שכאשר הם נתקלים בקושי הם נעטפים בעצבות ובתסכול, נקודה זו לרוב, לא מקדמת הלאה אלא רק מטביעה אותנו. מנגד יש את אופציית הגדילה - יש את האלו שמצליחים לראות את הקושי "כטוב שקשה לנו לקלוט", והם בוחרים לנסות ולהתבונן בטוב הזה. הקושי הופך לאתגר, הכאב – הופך לניסיון שאני רוצה לעמוד בו, העלבון הופך להיות מתנה שקבלתי בכדי לעבוד על הענווה שלי והאכזבה הופכת להיות מקום בו אני לומד מה חשוב לי בחיים וממה איכפת לי.

במקרה שלנו אולי שווה לנסות ולראות את הדברים מנקודה אחרת, אולי הייתה זו מתנה גדולה? בכל שהיא טענה "שזה לא מתאים לה עכשיו" היא יצרה מרחב שלה לגדול – וגם לצד השני. אולי יש כאן מתנה גדולה - לעבור את השנים האלו בגדילה? אולי יש לך בעצם השגחה פרטית גדולה? ההסתכלות הזו נותנת לנו חיים מלאים ואופטימיים, חיים שבהם אפילו מה שנראה רע מקבל משמעות עמוקה יותר – שאפילו במה שנראה רע, גלום הטוב.

אוקיי, ובכל זאת מה עושים?

בשולי הדברים ננסה לגעת פרקטית מה אפשר לעשות. כתבת כי אתם נפגשים בסניף רבות וזה מקשה עליך, אולי שווה לנסות לעשות את אחד מהדברים הבאים:

1. לנסות ובאמת להסביר לעצמנו את מה שראינו לעיל – שבאמת קשר מסוג עמוק ומחייב, הוא לא בטוח נכון בשלב הזה בחיים. ככל שאנו לא נגיע עם ציפיות כאלו יתכן והדברים ילכו ויתמתנו

2. לתת לעצמנו את הזמן והמרחב ואולי לשקול להמתין קצת עם המפגש – כי יכול להיות שדווקא המפגש האינטנסיבי לא מאפשר לנו להשתחרר

3. לכתוב לעצמנו ולהזכיר לעצמנו מה אנו רוצים, שאם זה יהיה זה – זה יהיה זה גם עוד כמה שנים כשכל אחד מאיתנו יגיע בשל לקשר כזה מתוך הבנה שכלית וכמובן הבנה רגשית כי הקשר הזה הוא הנכון לנו. כתבת כל כך נקי את שאלתך – והכתיבה מייצרת בסוף גם סדר אצלנו בראש, ולכן אולי שווה להוסיף ולכתוב את המחשבות שלנו, ככה גם אפשר תמיד להסתכל אחורה ולראות איך התקדמנו והיכן אנו נמצאים.

4. להתפלל – תמיד טוב להתפלל שהקב"ה יכווין אותנו נכון, לעשות את הדברים שהכי יקדמו ויגדלו אותנו.

זהו צדיק, מקווה שהדברים יהיו לברכה.

בהצלחה בכל ובחירות טובות!

בהערכה גדולה,

חנן.