אבלות

יש מנהג עתיק יומין ששורשו בדברי ספר חסידים (גרמניה מאה 13) שלא לנעול נעליים שלבש אותם הנפטר. מקובל מאוד לצמצם מנהג זה וליישם אותו רק על הנעליים אותן הוא לבש בשעת פטירתו או בתקופה האחרונה לחייו.

למיטב יידעתי אין דיון בשאלה מה עושים עם הנעליים, ועקרונית אפשר לזרוק אותם לאשפה או להיפטר בהם בכל צורה אחרת.

מבין השורות של השאלה אני מבין שהרצון של הבת לקבור את הנעליים עם אמה נובע מהרצון לכבד את המת בצורה כזו שיהיו עימה המלבושים אליהם היא היתה קשורה בחייה. הרצון לכבד את המת הוא וודאי ראוי אך בהקשר זה הוא חורג מהמסורת הקובעת שכל המתים יקברו בצורה שווה, וכך מסמלת גם את השיוויון בין עניים ועשירים, וגם מסמלת את העובדה שהפן הגופני אחרי המוות אינו חשוב כמו הפן הרוחני.

שולחן ערוך פוסק שאין להקשות על המת יותר מידי, בתרגום לשפה המודרנית שלנו הכוונה היא שעם כל הצער על הפרידה מהאדם היקר לנו, אנחנו צריכים ללמוד גם להיפרד ממנו ולהכיר בעובדה שחייו הסתיימו. הלכות אבילות מהלכות על חבל דק מחד מכירות בצער ונותנות לו ביטוי אך מאידך דורשות מאיתנו גם להפנים ולאט לאט להתגבר. הניסיון להיצמד אל הקבר, אל הבגדים, מונעת מאיתנו את היכולת הזו ולא מאפשרת לנו ליצור קשר חדש שמבוסס על זיכרונות ולא על דברים פיזיים.

מן השמיים תנוחמו

יוסף סלוטניק

מעלה גלבוע

הרב יוסף סלוטניק הוא רב מרבני בית הלל