הייתי שם. התרגשתי ושמחתי, הסכמתי התנגדתי, כעסתי ואהבתי. הייתי במועצה. אומנם, נהניתי מפריוילגיה מיוחדת בעצם שהותי שם כאורח, אבל חשתי כחלק מהותי מהמערכת.
תמו הדיונים ויצאנו ידי חובת "הכל דיבורים" אבל את החידה - טרם פיענחו, ולי יש תחושה ששכרו של הפותר נכונה יהיה גדול גדול גדול....
חשבתי להעלות מספר נקודות למחשבה. באופן מכוון לא הקפדתי לנסח את הדברים כראוי למאמר או מסה סביב נושא כה חשוב, אלא להותירם בבחינת "לחם חם כיום הילקחו".
חלק גדול מהדברים המובאים כאן לובנו בשיעור לחברות שהתקיים בביתי, ותודתי להן על שהעשירו אותי משלהן.
הגדרת הבעיה
יש הטוענים שהבעיה החריפה היא כמות הבוגרים החילוניים שבין בנינו. לצורך הדבר "נשלפים" תדיר הסקרים שעורך פרו מוטי ברלב. כבר לימדונו חז"ל:"מדבר סקר תרחק", אבל אנו בשלנו. ההתעסקות בסקרים, מעבר למה שהיא מתסכלת - היא תהליך מסוכן מאוד לחברה. אנו עלולים להגרר למצב בו נתנחם בתוצאותיהם של אחרים, נתווכח על משמעותם, נדון באופי הסקר: האם השאלות מנוסחות כהלכה? האם א"א לנסח את השאלות קצת אחרת?)ולקבל תוצאות השונות במקצת?..( ככלל: כיצד יקבע מיהו דתי ומיהו חילוני: האם מי שמגדיר עצמו כלפי חוץ כדתי וכל ישותו הפנימית מנוגדת להגדרתה ולמהותה של האמונה, שבאורח חייו היומי אינו מעלה שם שמים על דל שפתיו ולו פעם אחת ביום, יחסו לחברתו מלא בציניות מרעילה, ויחסו לסובב לקוי - כדתי יחשב, ולעומתו מי "שהוריד את הכיפה" חי חיים שהתרומה והעזרה לזולת הינם גולת הכותרת של כל מעשיו - חילוני יחשב? אתמהה!
אסור שיראה כאילו אני מזלזל ח"ו בחבישת כיפה ושאר סממנים חיצוניים. כל שברצוני הוא להדגיש את הבעיתיות של סקרים בדברים הקשורים ברוח ובנפש. אלו נושאים שאי אפשר לענות עליהם בשאלון "אמריקאי": א,ב,ג, וכו. את מוטי ברלב אני מכיר שנים רבות ושוררת ביננו הערכה הדדית עמוקה, אולם, אסור שסוציולוג יהיה "דוקטור לכיפות סרוגות". זה תפקיד שמוטל על ההנהגה הרוחנית והחינוכית. אולי כבר הומצא ה"דתומטר" - מכשיר חדשני למדידת הרמה הדתית, אני בכל אופן טרם שמעתי על כך.
א"כ- עיקר המלאכה היא לא בבדיקת כמות החילוניים שבבנינו אלא בבדיקת אלו שבשם "דתיים" יכונו. האם יש בהם עומק מחשבתי ומרחבי ראיה? האם יש בלבבם ממעינות האמונה ועניהם למצוקות האומה? האם הם מוכנים להקריב מעצמם למען הערכים שבהם הם מאמינים או שמא בחרו "בערכים של נוחיות"?! שאלות אלו ועוד רבות מדירות שינה מעיני משום שבתשובות להם תלויה עתידה של החברה שביקרה אנו חפצים. לצערי, לחלק מהשאלות יש לי תשובות המעמיקות את תחושת הכאב.
אני מוחה בכל תוקף על ההאשמות הקשות שמטילים בבני הנוער: הם לא מתענינים, הם לא מעמיקים, הם לא חושבים, הם לא .
ראשית, משום שגם אם טענות אלו נכונות - ממי הם למדו זאת? בביתנו או מחוצה לו? אם בביתנו- מה בדעתינו לעשות?! מועצה בנושא המבוגרים? האם נטיל את האחריות על "הרחוב הקיבוצי" ובזה תבוא רפואה לכל בעיותינו? זה זמן רב אני קורא ל"רחוב הקיבוצי" והוא לא עונה לי... כנראה שאין כזה דבר! אנחנו הרחוב הקיבוצי, אנחנו ולא אחרים... אם מקורם של הבעיות מבחוץ, מ"התרבות המערבית" המבקרת בביתנו בצורה לא מבוקרת - כיצד בדעתנו להתמודד איתה?
הנוער הוא בבחינת מראה, והשאלה היא איך נראה מי שעומד ממול למראה! בשיעורים המשותפים שלנו הם מרבים לשאול להתענין ולגלות מעורבות רבה. אני מופתע כל פעם מחדש מעוצמת התהיות ומהרצון האמיתי לשמוע תשובות. העיקר הוא לא בהבנה שיש לנו בעיה וצריך לשנות. יש צורך לעסוק בהגדרת הבעיה.
מה עושים?
"נוסיף שעות תיגבור תורני", "נפריד בין הבנים לבנות", "נישלח לישיבות תיכוניות", "נחפש מורים טובים יותר", "אוטונומיה לביה"ס", "אוטונומיה להורים", "אוטונומיה לקיבוץ", "אוטונומיה לתלמידים" ועוד כהנה וכהנה ..
איני מעונין במאמר זה להיכנס לניתוח מעשי של דרכנו מכמה סיבות: ראשית, יש הממונים לכך.)ואשתדל לעזור להם בכל כוחי.( שנית- משום ששורש הבעיה בשורש החינוך. עלינו לנסות לפרוש משנה חינוכית מקיפה המתאימה לזמן ולמקום, משנה המתמודדת עם כל הבעיות החינוכיות שהתחדשו בימינו, משנה המציבה לנגד עיננו את המהות ולא את הטפל לה. אנו שואלים הרבה "מה לעשות הלאה". השאלה המרכזית היא איך הגענו" או "מה גרם ל.. וכו . לכן בחרתי להתעסק רק בהגדרות העקרוניות,ביסוד העומד לפני הכל.
א"כ - מה עושים? לומדים, מתרכזים בחשיבה השורשית-לאן פנינו ובמה בדיוק אנו מעונינים?
"אגרת החינוך"
כך נקראת אגרת ק"ע שבה מפרט הרב קוק את עיקרי משנתו החינוכית. באגרת זו הרב דן בעיקר ב"מה", אין שום התייחסות ל"מי".
"מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת. שהנקודה המרכזית
שבה היא לעשותו טוב וישר. מאז אשר החל אברהם אבינו לקרוא בשם ה
היתה לנו לנחלה, כי כל מה שתהיה מושרשת בליבו של אדם יותר הקריאה
בשם ה, כן יגדל טובו וישרו, ויהיה יותר מאושר לעצמו ולחברה כולה." החינוך, הבאת האדם למצב של דביקות עם הטוב או לכל הפחות לחנכו כדי שהחפץ לטוב יהיה בשורשי נשמתו ויעמוד לנגד עניו תדיר-היא מטרת החינוך. זוהי צורתו המתוקנת של האדם שעליה נאמר:"אלוהים עשה את האדם ישר")1(. רוחו של אברהם, ששאב את כוחו מתוך עולמו הפנימי, שחיפש ומצא את בורא עולם)2(,מפעמת בקירבנו מאז ועד עתה. אנו בטוחים כי התורה היא הדרך המעולה ביותר להפיכת האדם ליצור הדבק "בצורתו המתוקנת", "הסתכל בתורה וברא את העולם")3(. התורה ובעיקר הדרכותיה של התורה אינם בניגוד לאופיו של האדם. נהפוך הוא: זהו הכלי היחיד לקרב את האדם אל טבעו הפנימי, לטשטש במידת האפשר את ההשפעות החיצוניות שאינן מועילות לעיצוב האדם ולהביאו למדרגת ר מאיר שידע להבחין בין הקליפות לפרי)4(. הרב מבאר שהמגמה והתכלית הינם ענין אחד. תלמוד תורה "משחר טל הילדות של האדם" היא העיקר. יש להוסיף, לצידה, אמצעים נוספים שיסייעו בידינו להביא את האדם אל הטוב והיושר."ואני קרבת אלוהים לי טוב")5(. במקום אחר)6(, מאריך הרב זצ"ל לבאר את מהות קירבת אלוהים שבאדם:"הטיבעיות הטהורה של נשמת האדם-יכולים אנו להכיר בהבחנה עמוקה וחודרת בקטנותו של האדם, בתקופת הילדות." הילד מתייחס לאלוהים בטבעיות רבה. הוא פונה אליו פעמים רבות, הוא מבין שה הוא חלק הכרחי מהעולם. כל תפקידינו הוא להעמיק את תחושת האל הקיימת בו ולהיזהר לא לקלקל את מה שאצלו טבעי וברור גם במחיר ההעמקה. ע"כ, ממשיך הרב וכותב:
"הכשרת האדם למלחמת החיים נחשבה בנו תמיד למדרגה שניה של צדדי
החינוך,ולא עצם מטרתו.ברבות הימים עברו על ראשנו גלי הזמן,ועם
ישיבתנו בארצות הגויים, אשר המטרה הראשית של חינוכם אינה כ"א
ההכשרה של האדם למלחמת החיים, והדרישה של הטוב ושל היושר-וק"ו
הקריאה בשם ה, שהיא הבסיס שלה - ..נחשבו בכ"ז לטפל נגד ההכשר
אל החיים החמריים ומלחמתם- חדר גם בנו רוח כזו.
ההדרכה הפרקטית איך "להסתדר" בחיים ומהי "חבילת הידיעות" שעלינו לצייד בה את ילדינו לקראת עמידתם ברשות עצמם היא אסון! מובן שהכשרת לאדם היא דבר חשוב בפני עצמו. התורה אף ציוותה על האב ללמד לבנו אומנות)7(. השאלה היא:מה בראש? מהי מטרתם העיקרית של בית הספר, בית ההורים, החברה. תפידו של המורה להתעמלות, המורה למתמטיקה, המורה לטכנולוגיה, המדריך ומרכז הענף שלוקח תחת אחריותו ילדים לעבודה הוא:"להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר". הדיכוטמיה הקיימת כאילו רק המחנך אחראי על הצצדים הערכיים והדתיים של הילד ואילו אנו, תפקידנו להכינו לחיים, היא זו שתגרום לשכחת העיקר אצל הנער. אסור שיחשוב שיש רגע אחד בחייו בו מתנתק מיסודות חייו. מספרים על אחד מחובי הפילוסופים:מדוע אינך מתנהג כראוי הרי אתה פילוסוף?! תשובתו היתה אז מה?! וכי המורה לגיאומטריה משולש? אנו מאמינים ששאיפת האלוקות היא מוחלטת והיא זו האמורה להתגלות בכל מהלך מחייו של האדם.לכך עלינו לחנך, ולא לפחות מכך.ועוד- חשוב שנראה את נקודות ההשקה המוחלטות שבין הטוב והיושר לבין כל מה שאנו עסוקים בו.לכן קובע הרב:
"ולשם דגל מלחמה נקבע, בחזקת יד ובמסירות נפש, נגד כל גלי הזמן,
...והטפל של מלחמת הקיום יבוקש מן הצד, באופן אשר יודע כי יש
הבדל בין הקודש לחול....כשיהיו הדברים הללו חרותים על ליבם של
האחרונים הללו, נוכל בטח לקוות כי לא ירחיקו ללכת, וגם בניהם
יהיו שתולים בחצרות ה,"והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל
יעריצו"
הממשלה, ההנהגה המעשית, צריכה להיות מותאמת לתקופה, לדור. המסר הרוחני שעומד ביסוד הדברים הוא ניצחי ולא ניתן לשינוי."מלכותך מלכות כל עולמים -
וממשלתך בכל דור ודור")8(.
הרב מדגיש בכמה מקומות כי תנאי אחד יסודי יש להצלחת החינוך: תנאי שתילה המתאימים לטבע הנפש)9(. אנו שזכינו לגדל את ילדינו בקרקע המתאימה, במקום המתאים ביותר לשתילים שאנו שותלים)10(.חייבים להעמיד ערכים אלו בראש ולהראות איך הכל נובע מריבון כל העולמים. יתכן ויאמר הקורא: האדמה בוערת, ואילו אתה שוקע בחזיונות שווא, עכשיו צריך לעבוד ולהציל כמה שאפשר!
הדבר דומה לכאב שניים. בתחילה הכאב הוא קל ועמום. אבל, כל מחשבה הגורסת כי יש לגשת לרופא מטילה אימה ועבירה את הכאב. אח"כ, בא תורם של משכחי הכאבים השונים. אולם, כשמגיע היום )בדר"כ לילה או שבת וחג, בקיצור:זמנים בהם הרופא לא נמצא..( ובו הכדורים כבר לא עוזרים - שום טיפול לא יעזור. הריקבון עמוק ויש צורך בעקירה. אינני יודע באיזה שלב אנו מצויים. ברור לי שעברנו זה מכבר את השלב הראשון. אבל אני, לא חפץ בעקירה. טוב לי טיפול שורש כואב. על הזנחת החינוך כבר נאמר:"אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל - על שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים")11(.שכר סופרים במשמעותו הרחבה הוא ראיה שניתנת תשומת לב מרכזית לחינוך.הטיפול הממושך -ראשיתו- בדברים שנכתבו לעיל.
עסקנו מעט ב"מה". לא עסקנו כלל ב"מי" . לא אוכל לסיים בלאא כמה משפטים המופנים כלפי ה"מי". מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל היה רגיל לומר שמחנך צריך להיות כמו תנור: מ ח מ ם. האב והמחנך צריכים להיות אנשים שתוכם כברם. דוגמא אישית היא לא הצגה בתיאטרון. כל דבר שלא נובע מטבע הנפש - סופו להתגלות. חלק גדול מהחינוך תלוי במה הילד רואה ולא רק במה הילד שומע בשעות החינוך. הב"ח)12( דן בשאלה האם יש לקנות לקטן ציצית וכד. בסוף דבריוכותב הב"ח:"דכל חינוך לקטן הוא שיהיה רגיל מקטנותו לקיים המצוות כאשר רואה באביו". לא מספיק להרגיל את הילד. צריך שיראה זאת באביו, ואני מוסיף שהוא הדין במוריו, מדריכיו שכניו וכד. בימינו האחריות החינוכית מתפרשת על פני שנים ארוכות יותר מאשר בעבר. אמנם בבר המצוה, מברך האב:"ברוך שפטרני מעונשו של זה" והכונה היא גם לאחריות האב על הבן, אולם כדאי לעיין במה שכותב בענין הרב יחיאל וינברג:"ויש אשר נדמה לי כי ברכה זו אינה הולמת עוד בכולה את המציאות של זמנינו. בדורות ראשונים בזמן שכל ההוי שבו אנו גדלים ונתונים היה עוד עיברי טהור, רשאי היה האב לחשוב שכבר מילא כל חובתו, הואיל וכל החינוך עד שעת היות הנער לבר מצוה היה מסור כולו בידו...ועל כן היה רשאי האב לברך מתוך לב בוטח ורוח שקטה ושלוה:"ברוך שפטרני מעונשו של זה")13(. אין ספק שבימינו המצב שונה. דוקא השנים הללו הם שנים בהם נחשפים לעולם במשמעותו הכללית, דוקא אז הוא זקוקים ליד מכוונת. לכן ההזדהות עם האב ,האם ושאר המחנכים חשובה כפליים.
עמדנו על כמה נקודות עקרוניות שעומדות ביסוד החינוך. נגענו על "קצה המזלג" ב"מה" ובקיצור נמרץ ביותר ב"מי". יש להאריך בדברים אלו, ועוד חזון למועד. ולסיום. אופטמיות, אמונה בצידקת הדרך, דביקות במטרה וקצת פחות סירבול ביכולת הביצוע הם מצרכים הכרחיים בדרך הארוכה בה אנו הולכים.
אני מאמין באמונה שלמה שנצליח.
מקורות והערות:
)1( קהלת ז,כט.)2( במדבר רבה פרשה יד,ב:"זה היה אברהם שהכיר מעצמו לקב"ה ולא היה אדם שלימדד אותו". ועיין עוד: שוחר טוב למזמור ט"ז,נדרים ל"ב ע"ב,רמב"ם הל עכו"ם פ"א ה"ג.)3( מדרש רבה
)4( חגיגה טו ע"ב:"..ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק". ובענין טבעיות המצות לאדם, עיין מהר"ל,תפארת ישראל פרקים א-ג.)5(תהילים עג,כח. )6( מאמר "קרבת אלוהים", מאמרי הראי"ה ח"א ע"מ 32-39. )7( קידושין כ"ט ע"א ועוד.
)8( תהילים קמה. )9(מאמרי הראי"ה ע"מ 229. )10( כוזרי, מאמר שני ט-יב.
)11( פתיחתא דאיכא רבתי. )13( ב"ח, טור אורח חיים סימן י"ז. )14( לפרקים ע"מ סח.