"איך ידעו הילדים שמשהו אסור, אם בלילה הם רואים אותו בתור בידור בכלי התקשורת?" כך נכתב בכותרת מאמר שפורסם לפני כמה שנים, בעקבות מקרה מחריד שאירע בעיר ליברפול ואשר היכה בהלם את החברה הבריטית. תושבת העיר נסעה לסופרמרקט מקומי לערוך בו קניות. בנה הקטן, פעוט בן שלוש בשם ג'ימס באלנר, שוטט בין המחלקות ונעלם. לאחר 48 שעות חיפושים נמצאה גופתו במקום מרוחק, על פסי רכבת, אחרי שרכבת משא דרסה אותו. המשטרה פתחה במצוד אחר הרוצחים האלמונים, ואז תגלה הסוד הנורא. מצלמות הטלויזיה במעגל סגור שנועדו לתפוס גנבים בסופרמרקט, הנציחו את הפעוט יוצא מהמקום בלוית שני ילדים גדולים ממנו. לאחר חיפוש קצר נמצאו שני הילדים, בני עשר, שהודו כי הם אחראים לזוועה. בעיתונות הבריטית הופיעה שרשרת מאמרים מאת אישי ציבור, מחנכים, סופרים והוגים שביכו על חטא. הם הפנו אצבע מאשימה אל התרבות המודרנית, הליברליזציה והמתירנות והצביעו עליהם כעל הגורמים המרכזיים שהצמיחו גידולי פרא כאלה.
למרבה הצער, רוב תוכניות הטלויזיה אינן מתאימות לילדים קטנים. גם אם ילדכם צופה רק בסרטים מצוירים, הוא יראה את הגיבורים מכים, יורים ופוגעים בצורה זו או אחרת זה בזה, בקצב של כעשרים פעמים בשעה. אלימות זו, מתרחשת בדרך כלל בלי שום הסבר מתקבל על הדעת והקורבנות אינם נראים סובלים מכאב או מנזק מתמשך. הן "הטובים" והן "הרעים" תוקפים זה את זה בכלי נשק קטלניים, ואחר כך שבים ומוסיפים להילחם. המסר לילדים הוא שאלימות היא דרך מקובלת לפתור בעיות ואין בה כל נזק ממשי, זה מעודד אותם להתנהג באלימות רבה יותר ומונע מהם להתערב כשהם רואים ילדים אחרים מתקוטטים באלימות. הטלויזיה גם חושפת את הילדים למין, סמים ושימוש באלכוהול בתקופה שבה הם צעירים מכדי להבין את הנושאים האלה. אופרות סבון, קליפים של להיטים ותוכניות רבות אחרות חושפים את הילד לאנשים שעוסקים במין או מדברים עליו, משתמשים בסמים או סוחרים בהם ושותים משקאות אלכוהולים. לעיתים קרובות מתוארים המעשים האלה כמרגשים ומהנים במיוחד, כדברים של כיף שאנשים מבוגרים עושים. ילדכם לא יראה אנשים שסובלים מבחילה, נערות שנכנסות להריון או אנשים מכורים לסמים או לאלכוהול שמתים כתוצאה ממת יתר, והוא יקבל תמוה מעוותת של הדרך בה יש לטפל בנושאים האלה בחייו שלו.