השאלה שלא נתנה לו מנוח: צבי צויבל על סוד כוחו של הרב נריה

הגשם שדפק בחלונות ישיבת כפר הרא"ה באותו לילה חורפי לא עצר את הרב משה צבי נריה. בחוץ סערה, אבל לרב נריה הייתה משימה - להגיע לבר המצווה של בנו של הסנדלר. "היה בכפר הרא"ה סנדלר פשוט, יהודי קשה יום שלא הייתה לו פרנסה בשפע", נזכר צבי צויבל, מי שהיה תלמידו של הרב ולימים מנכ"ל הישיבה המיתולוגי, וכיום מנכ"ל מפעלות הציונות הדתית ונשיא בית הציונות הדתית. "לפני האירוע הרב נריה אסף את כל הנעליים והסנדלים בישיבה והביא לו לתקן במיוחד, כדי שיהיה לו איך לשלם את הוצאות החגיגה. אבל זה לא נגמר שם. בערב האירוע, בגשם שוטף, הרב נריה יצא לכביש ונסע בטרמפים כדי להשתתף בשמחתו של אותו סנדלר. זה היה הרב נריה. לא רק ראש ישיבה, אלא אבא. אדם שרואה את האנשים הקטנים ביותר".

ב-י"ט בכסלו, יציינו בציונות הדתית את יום פטירתו של מי שכונה "אבי דור הכיפות הסרוגות". אך עבור צויבל, הזיכרון הוא אישי, חי ופועם. בריאיון מיוחד לאתר 'כיפה' הוא משרטט קווים לדמותו של מהפכן, שלא חשש לשבור מוסכמות כדי לבנות דור.

צויבל עצמו הוא דוגמה חיה לשיטת הקירוב של הרב נריה. כילד שגדל בשכונת רמת עמידר ברמת גן, בן לפועל בניין, עולם הישיבות היה נראה רחוק ממנו. "בבית הספר היסודי לא בדיוק למדנו", הוא מודה בחיוך. "לכאורה, לא הגיע לי להתקבל לישיבה. לא ידעתי גמרא, היה לי פער עצום. אבל הרב נריה ראה בי משהו. הוא הכניס אותי, נתן לי הזדמנות".

ההזדמנות הזו הצמיחה את מי שלימים יהפוך ליד ימינו של הרב בניהול האימפריה החינוכית שבנה. כשצבי צויבל נקרא לנהל את הישיבה, למרות שהיה צריך לעשות התמחות בראיית חשבון ("אשתי קיוותה שהתחתנה עם רו"ח, לא עם שנורר", הוא צוחק), הרב נריה הבהיר לו מיד את יחסי הכוחות, בשיעור מאלף על מנהיגות: "הוא אמר לי: 'התפקיד שלי לחנך, התפקיד שלך לעזור לי בכספים, אבל דע לך שנתחשב בך, שנית - אתה תמיד תגיד את דעתך'. באחת הפעמים, כשהרב סיכם משהו עם הרב צוקרמן זצ"ל ואני חשבתי אחרת, שתקתי. הרב נריה נזף בי: 'זה לא הולך ככה. בסוף אולי אעשה מה שאני מחליט, אבל אתה חייב להשמיע את דעתך'. הוא חינך אותנו לכבוד תורה, לעצמאות מחשבתית, לכבוד הדדי, אבל לא לביטול עצמי".

המהפכה מתרחבת

רבים מדברים על הרב נריה כמחנך, אבל צבי צויבל מתעקש על ההגדרה "מהפכן". הרב נריה לא חיפש להשאיר את התלמידים הטובים אצלו, אלא פיזר אותם כדי להפיץ תורה. "הוא לקח תלמידים ושלח אותם להקים ישיבות בכל הארץ", מספר צבי בהתרגשות. "את הרב יהושע ויצמן הוא שלח למעלות. כשהוא הבין שיש בעיה באולפנת כפר פינס, הוא לקח שק שינה והלך לישון שם כדי להבין את השטח. הוא לא ניהל מלמעלה, הוא חי את המהפכה".

אחד הסיפורים המכוננים הוא על "גרעין איתנים" המפורסם, החבורה שכללה את הרב חיים דרוקמן, הרב צפניה דרורי, הרב זלמן מלמד, הרב יעקב פילבר והרב שבתי זליקוביץ'. "הרב נריה סימן אותם", מסביר צבי צויבל. "הוא הבין שצריכים ראשי ישיבות, ובהנהגה נכונה הוא הצליח. אם היה מגיע לישיבה בחור מוכשר מאילת ובחור מוכשר מגוש דן, הוא היה מעדיף לקבל את האילתי, מתוך מחשבה אסטרטגית שאותו נער יחזור לעירו ויחזק אותה תורנית".

הניגון ככלי חינוכי

הרב נריה הבין שהמהפכה לא יכולה להישען רק על דפי גמרא, אלא חייבת לחדור ללבבות. "הוא הבין שלבני עקיבא אין רפרטואר של שירים, אז הוא פשוט כתב אותם", נזכר צבי. "שירי 'יד אחים', 'הבה נפיץ את האור הגדול', זה הכול הוא. הוא ידע לקחת מנגינות קיימות ויצק לתוכן קדושה".

דוגמה מאלפת לכך היא המנון חטיבה 7. "גדליה שרייבר שהיה בחטיבה 7 הגיע לרב. הרב לקח מנגינה וחיבר לה את המילים 'צהלי ורוני חטיבה שבע, נודעת מדן ועל באר שבע'. אפילו שירים מהפלמ"ח הוא 'גייר'. את השיר 'אנו אנו', הוא חיבר לפיוט 'ויאתיו כל לעבדך', הוא ידע שדרך הניגון אפשר לחבר את הנשמה".

"גבינה על הלחם"

צניעותו של הרב נריה הייתה לשם דבר, וכך גם היחס שלו לכסף ולכבוד. צבי נזכר במקרה שבו הישיבה קיבלה ירושה גדולה. "הרב נריה לא לקח אותו לפאר את הישיבה שלו, הוא ביקש לחלק אותו לארבעה מוסדות שונים. המשפט שלו היה: 'למי שיש גבינה על הלחם, שייתן לכאלה שאין להם לחם בכלל'. זה היה המוטו".

השאלה שהדהדה תמיד בחלל חדרו של הרב נריה, וכוונה לעבר תלמידיו, הייתה אחת: "מה עשית למען עם ישראל ולמדינה?". "זה מה שעניין אותו", מסכם צבי צויבל. "לא כמה למדת לעצמך, אלא מה נתת לאחרים. הוא היה תופס אותי במסדרון ושואל את זה. והיום, כשאנחנו מציינים את זכרו, אני אומר לאנשים - אל תתייחסו לרב נריה כאל היסטוריה, כאל 'פסה'. כמו שאנחנו מזכירים את יוסף הצדיק כל שנה, אנחנו חייבים ללמוד מהרב נריה, ללמוד את ההתחשבות, את הצניעות ואת הבעירה הפנימית לעשות למען הכלל".

לקראת האזכרה השנתית, המסר של צבי צויבל ברור: מורשתו של הרב נריה היא לא רק זיכרון של איש עבר, אלא קריאת כיוון מחייבת להווה. "הלוואי שנזכה ללכת לאורו", הוא חותם.