טיפול רגשי לילדים בזמן מלחמה: איך לעזור לילדים להתמודד עם הקושי?

מחקר של איגוד רפואת הילדים בישראל ואיגוד גושן הראה כי כ-83% מהילדים בישראל חוו מצוקה רגשית מאז תחילת האירועים הביטחוניים ב-7 באוקטובר. ההשפעה הקשה ניכרת במיוחד בקרב ילדים עד גיל 6, כאשר רבים מהם חווים תגובות כמו פחדים מרעשים פתאומיים, התקפי בכי חוזרים וקושי בשינה, במיוחד כשאחד ההורים מגויס למילואים.

"ככל שהילד יותר צעיר, כך התלות שלו בתגובת הוריו גבוהה יותר"ֿ, אומר יורם ראובני, פסיכותרפיסט, מנהל מרכז אתרוג לסביבה רגשית בריאה. ראובני, שעוסק כבר 25 שנה בטיפול רגשי לילדים ומשפחות במצבי חירום, מציע לחלק את הנושא לפי אוכלוסיית גיל, ולא להסתכל על כלל הילדים כמקשה אחת.

"הילדים, ככל שהם יותר קטנים, כך הם יותר מסתמכים עלינו, ההורים, להבין אם העולם בטוח או מפחיד, ולכן הדרך שבה אנו מגיבים מכתיבה את התחושות שלהם" אומר ראובני, "ועבור כל קבוצת גיל נדרש תיווך מותאם – לילדים קטנים נדרשת בעיקר הרגעה ושמירה על שגרה, בעוד שבגיל ההתבגרות חשוב לספק מרחב לביטוי אישי".

הגיל הרך: הם רואים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים

אם בגילים מבוגרים יותר הילדים לוקחים ברצינות כל אות והברה שההורים משדרים להם, כשמדובר בגיל הרך, 0 עד 6, זה נכון שבעתיים. "כמו בסרט 'החיים יפים', שבו האב בחר לתקשר את המציאות המפחידה באופן הומוריסטי ודרך משחק כדי להקל על הילד - דבר שאכן הוכיח את עצמו, כך גם בחיים עצמם".

ילדים צעירים קולטים כל רגש, כל מבט וטון של ההורה, ואם הם רואים תגובות רגועות ומבוקרות, הם מבינים שהמציאות אינה מסוכנת כפי שנדמה להם. "אם בזמן אזעקה ההורה נלחץ או צועק, הילד עלול לספוג את החרדה. לכן חשוב להורים למצוא דרכים להרגיע קודם את עצמם – בין אם דרך הרפיה, שיתוף חברים או פנייה לאיש מקצוע – כדי שהילד יקבל תחושת ביטחון".

כאשר ילד מתחיל להראות סימני חרדה, כמו בכי תכוף, חזרה להרטבה או פחד לצאת מהבית, ראובני ממליץ להורים לא להקטין את התחושות שלו ולא לומר ש"זה שטויות". במקום זאת, "אפשר להעניק לגיטימציה לרגשות – להגיד 'אני מבין שאת חוששת' ולהסביר את המציאות בצורה פשוטה, ולרכך את החששות בכלים רציונליים. לדוגמה, 'יש לנו ממ"ד, זמן להיערך, ויש צבא חזק ששומר עלינו'. זה עוזר לילד להרגיש שיש לנו שליטה במצב".

ובכל זאת, כדי להפחית את תחושת חוסר האונים, מומלץ לתת לילד תפקיד קטן בסיטואציה. מחקר שפורסם ב-BMC Pediatrics, כתב עת רפואי לרפואת ילדים, מראה כי ילדים שמשתתפים בפעילויות שמשדרות להם אחריות וביטחון הם בעלי סיכוי קטן יותר לפתח חרדות. לדוגמה, בעת הליכה לממ"ד להטיל עליו את ה'אחריות' להחזיק את הדובי האהוב או לשמור על הכלב. כך הילד מרגיש משמעות ושותפות, ופחות חסר אונים.

ילדים ביסודי: שיחות פתוחות ותחושת שליטה

כשהילדים גדלים, הם מתחילים לפתח מחשבות עצמאיות, ולעיתים גם דאגות מהסוג שלהם. "ילדים בגילי 6-14 צריכים אותנו לא רק כמקור ביטחון, אלא גם כשותפים לשיח", מסביר ראובני. לדבריו, חשוב לשאול אותם איך הם מרגישים, להקשיב ולתת להם להביע את תחושותיהם באופן חופשי. "זה הזמן לשאול את הילד: 'איך אתה מרגיש כשאתה שומע אזעקה? מה אתה חושב על המצב?'"

כאשר הילד משתף תחושות קשות או מחשבות מעט מעוותות שאופייניות לגיל זה – כמו פחד מבני מיעוטים – זה הזמן של ההורה להציע ראייה רחבה יותר ומרגיעה. "ילדים לפעמים מכלילים או מפתחים פחדים סביב אנשים או מצבים שהם לא באמת מסוכנים, ולכן צריך לשמוע את הילד ולעזור לו לראות את התמונה הגדולה".

ההורה יכול לשאול את הילד "מה מפחיד אותך?", ולאחר מכן להסביר בשלווה את ההבדלים בין אנשים שהוא אולי ראה בחדשות לאנשים שהוא מכיר בסביבה שלו.

אם ילד מתקשה לדבר על הפחדים שלו, אפשר להציע לו לצייר או לתאר בצורה לא מילולית איך זה מרגיש לשמוע אזעקה, למשל. זה מאפשר לילד לחקור את התחושות שלו בדרך שהוא מרגיש בה בנוח, במיוחד עם ילדים שפחות אוהבים לדבר.

בדומה לגיל הרך, גם בגיל היסודי חשוב לתת לילד תחושה שהוא חלק מניהול הסיטואציה, כמו לכתוב לאבא או לדוד שבצבא, לסדר את הממ"ד או לשמור על חפץ אהוב של מי מבני הבית.

בני נוער: חשוב לתת להם מרחב

עם בני נוער בני 14-20, העניינים מתחילים להסתבך קצת יותר. "בני נוער רוצים להתמודד עם התחושות שלהם בעצמם", מסביר ראובני. "אם נעמיס עליהם את הפחדים והפאניקות שלנו, אנחנו נקבל ילדים שמתרחקים מאיתנו ומסתגרים בחדר כשאנחנו בסביבה". כאשר הילד רוצה להמשיך בשגרה שלו ולצאת עם חברים גם כשיש מתח ביטחוני, ההורה צריך לנסות להבין שזה לא בהכרח מתוך חוסר זהירות אלא מתוך צורך להמשיך בחיים בצורה רגילה.

"כמו בשיר 'שום דבר לא ייפגע בי', שבו הבן מבקש מהאב לא לכפות עליו פחדים, מתבגרים זקוקים להרגיש שיש להם יכולת להתמודד לבד בכוחות עצמם".

לדברי ראובני, גם אם בני הנוער לא מדברים ישירות על מה שמפריע להם, חשוב ליצור עבורם מרחב שבו ירגישו בנוח לפנות אלינו כשירצו בכך. "לפעמים, הם פשוט צריכים לדעת שאנחנו פה בשבילם, בלי להפעיל לחץ שידברו או ישתפו מיד". עם זאת, אם החרדה נראית עמוקה יותר – אם המתבגר מתבודד או מראה סימני דיכאון – זה הזמן לפנות למטפל רגשי כדי לקבל כלים שיעזרו להתמודד, לפני שהמצוקה תהפוך לדיכאון ממושך.

לא רק טיפול לילדים: מה עושים כשהחרדות לא עוברות?

כאשר ילדים מתמודדים עם מצוקה רגשית, לעיתים קרובות נראה שינויים בהתנהגותם: הסתגרות בחדר, ירידה במעורבות בפעילויות אהובות, שינוי בתיאבון, או מצב רוח ירוד. בגיל הרך, תיתכנה גם תגובות כמו עצבנות, חוסר שקט, רגרסיות כגון חזרה להרטבה או תלישת שיער. כל אלה יכולים להעיד על חרדה שמצריכה הדרכת הורים ויתכן גם טיפול לילדים.

במרכז אתרוג בחדרה, הטיפול מתחלק לשני חלקים – תמיכה בילד והדרכת ההורים. הצוות מקפיד קודם כל להקשיב לסיפור שמביא ההורה ולהבין את המצב כפי שהוא חווה אותו. אם מדובר בילד צעיר במיוחד, נותנים יותר משקל להורה, ואם מדובר בילד בוגר יותר – מאפשרים גם לו לספר את הדברים מנקודת מבטו. במידת הצורך, הילד וההורה אף מקבלים תמיכה בנפרד.

הטיפול הרגשי בילד מתמקד בתסמינים כמו חוסר רצון לחזור לפעילויות אהובות מהעבר, כמו ללכת לבית ספר או לחוג. הגישה היא להבין מה הילד חווה ולא רק לטפל בתוצאה החיצונית – למשל, אם ילד בכיתה ו' או ז' חש חרדה ועצבנות שמופיעים כהתנהגות חיצונית, מטרת הטיפול היא לקלף את השכבות החיצוניות ולהבין מה עומד מאחורי התחושות שלו. בתהליך, הילד לומד לקבל את רגשותיו הטבעיים ולהכיר בהם, מבלי לחוש שהם "בעיה" או סימפטום מבהיל.

במקביל לטיפול בילד, ישנה גם הדרכת הורים מותאמת שמלמדת אותם כיצד להיות חלק ממעגל התמיכה של הילד בצורה רגישה וקשובה. הדרכת הורים מאפשרת להבין את הצרכים הרגשיים של הילד, לעודד תקשורת פתוחה ולא מעמיסה, ולספק לו מקום בטוח לביטוי עצמי. ההורים לומדים כלים שמאפשרים להם להכיל את תחושות הילד מבלי לשדר חרדה מיותרת, ולמעשה מפתחים את היכולת לעזור לו להרגיש שהוא נתמך ובטוח במרחב הביתי.