אם תפגשו את האנשים האלה ברחוב, הם ייראו לכם רגילים לחלוטין. בדרך כלל אין להם גינוני עשירות, ולמעשה, סביר להניח שגובה המשכורת החודשית שלהם אינו עולה על שלכם. ובכל זאת, כשמגיע הרגע שאותו כולנו פוגשים בסוף – שבו אחד ההורים, או קרוב אחר, נלקח לבית עולמו – האנשים האלה מגלים בתוכם כוחות (ולפעמים אפילו יכולות כספיות) שלא היו להם קודם.
הכנסת ספר תורה, תרומות מגוונות לארגונים ופרויקטים, הקמת מיזמים של חסד ותרומה לקהילה, ועוד. האנשים האלה משקיעים מאוד בהנצחה – גם בתרומת סכומים גבוהים מאוד, גם בהקדשת זמן רב וגם בהשקעת כוחות נפש גדולים. איך ניגשים לעשות צעד כזה? ומניין מוצאים את הכוחות והמימון בעבורו?
"שמירה על קשר" עם הנפטר
אנשים משתפים שכאשר מישהו מהמשפחה עוזב אותם, דווקא אז מתגבר הרצון "לשמור איתו על קשר", להמשיך את זכרו והמורשת שלו כאן בעולם. זהו רצון אנושי בסיסי, הנוגע לכולנו.
"זה מלמד אותי למי אני שייכת", מסבירה חיה דמרי, שמשפחתה זכתה להכניס ספר תורה לבית הכנסת כבר כמה פעמים. "נותן תחושת השתייכות למשהו גדול יותר ממני. בכל פעם שמוציאים מארון הקודש את ספר התורה שזכיתי בעצמי להכניס להיכל, שמופיעים עליו שמות ההורים והמשפחה שלי – וואו! הלב קופץ מהתרגשות. זאת פשוט תחושה שאין לתאר אותה, התעלות מיוחדת שאין כדוגמתה".
שלמה אסרף עם הספר שתרם צילום: באדיבות התורם
שלמה אסרף, עם אימו ואחיו, מימנו הוצאה לאור של ספר העוסק בפרקי אבות, לעילוי נשמת אבי המשפחה. "היה עניין גדול סביב הספר במשפחה", מספר שלמה. "לבני דודים שלי היה מפגש קבוע ללימוד משותף, ואחרי שהספר יצא, הם אמרו: מהיום הלימוד השבועי יוקדש לספר החדש. הייתה התרגשות סביב זה. וברור שכשאני ניגש לספרייה ורואה את הספר – אני נזכר באבא. אין שאלה, זה אסוציאטיבי מיד: זה לא סתם עוד איזה ספר שאני רואה, זה ספר שאני יודע שגם אבא שלי נמצא בתוכו".
גם מאיה לובינר, שמשפחתה מפעילה פרויקט גדול לחלוקת מצרכי מזון לזכר אביה ואחיה, מספרת שבמהלך הפעילות מורגש באוויר זכרו של אביה, שנפטר לפני כארבע שנים. "יוצא לכולנו, אני חושבת, 'לחפש את אבא' כשיש מבצע של אריזה", מספרת מאיה, "כולנו מעיפים מבט, מנסים למצוא איפה הוא יושב...".
מדובר בפרויקט שאביה, משה הורביץ ז"ל, התחיל להפעיל לפני כארבע עשרה שנה, לזכר בנו אילון יעקב ז"ל, שנהרג בתאונת אימונים בצבא. לקראת החגים, הוא היה מפעיל את תושבי האזור בארגון סלי מזון וחלוקתם למשפחות. ברוך ה', הפרויקט גדל ומשתכלל משנה לשנה, ובחגי תשרי האחרונים חולקו סלים ל170 משפחות: כל סל כולל 76 ארגזים, בעלות שבין 800 ל1000 שקלים – כסף שנאסף מתרומות.
"אתה צריך לראות את ההודעות שמעבירים לנו אחר כך", אומרת מאיה, "אני לא מתגאה, חלילה, אבל באמת, חבילות המזון מאירות לאנשים שמקבלים אותן, עוזרות להם, עושות להם את החג".
עילוי נשמה וקביעה בחותם הנצח
"עשינו הנצחה משמעותית", אומר שלמה, "לא מדובר כאן במשהו סתמי. בכוונה חיפשנו משהו עם תוכן, משהו שיש לו ערך. בחרנו ספר שאנחנו יודעים שאנשים ילמדו, בספר שיש בו תורה גדולה, שיש לו חשיבות אמיתית, שיש ערך להנחילו לכלל הציבור. כשאנשים לומדים, והספר מוקדש לעילוי נשמת אבא שלי – אין ספק שעם כל אחד שלומד מהספר, יש גם תוספת מעלה לנפטר".
גם בספר תורה יש מעלה מיוחדת לנפטר: "ספר התורה אינו יושב אצלך בבית", מדגישה חיה, "לאיפה הוא נכנס? למקום הקדוש ביותר לעם ישראל בינתיים, עד שייבנה המקדש – לארון הקודש בבית הכנסת".
מבצע אריזה בפרויקט המזון למשפחות בגולן צילום: באדיבות המשפחה
המושג "הנצחה" איננו נתפס בעיני המנציחים כמילה סתמית. "אפילו אם חלילה יארע איזה פסול בספר – יבוא סופר סת"ם ויתקן אותו", מסבירה חיה, "זה משהו שנשאר איתך תמיד. זה נצחי, לעולמי עד! גם אחרי מאה ועשרים שלנו, הנכדים שלנו יראו את הספר ויזכרו את המשפחה שהייתה כאן".
הדבר נכון כמובן גם לגבי ספר קודש חדש שיוצא לאור – אם יילמד שוב ושוב, הוא יודפס במהדורות חדשות ויישאר גם דורות קדימה. ועל מעלתם העצומה והנצחית של מצוות הצדקה ומפעלי חסד אין צורך להכביר במילים...
"בוא אספר לך משהו", מוסיפה חיה, "כשישבנו שבעה אצל אבא שלי, פתחנו את אחד מספרי הקודש שהיו בספרייה שלו. בתחילת הספר הופיעו שמות אנשים שהספר הוקדש לזכרם. זיהינו שם אחד מוכר, ואחרי מחקר קטן התברר שזה סבא רבה של אבא שלי... אני דור חמישי שלו, אפילו לא הכרתי אותו. סתם כך בספר מהארון... אתה מבין? זה כמו לקבל ממנו דרישת שלום. זה נצח! בגלל זה עושים הנצחה לעילוי נשמת."
מניין מגיעים הכוחות והמימון?
"בעבר חשבתי שפעולה כמו מימון ספר שמורה רק לגבירים בעלי ממון רב", מספר הרב יקהת רוזן, מנהל המכון התורני אור עציון, המוציא לאור ספרי קודש רבים, "עם הזמן למדתי לדעת שדווקא אנשים מהשורה, מהמעמד הבינוני ואף פחות מכך, נוטים לכך יותר. מניין הם משיגים את הכסף? איני שואל, כמובן, ולא תמיד התורמים בוחרים לשתף אותי בזה. מתוך הניסיון נראה שבסופו של יום ישנן דרכים רבות להשיג מימון להנצחה גדולה: חלקם פתחו חיסכון שטרם הוגדרה לו מטרה מובהקת – או אפילו שהוגדר מראש לשם כך; אחדים איגדו כוחות בין כמה בני משפחה כך שכל אחד מהם השיג סכום שהוא סביר מבחינתו; יש מי שמצא לנכון להשקיע מעזבונו של הנפטר או מכספים שמגיעים מקרנות שונות לאחר חייו; ויש כאלה שאפילו לקחו הלוואה לצורך ההנצחה".
הנקודה היא לא טכנית, אלא עקרונית: מה גורם להחלטה לקחת את אותו סכום נכבד שקיים או שאפשר להשיגו, ומה מניע את האדם לפנות זמן קבוע ומשמעותי מהלו"ז ולהקדיש אותם לפעילות הנצחה דווקא, ולא לדברים אחרים?
"בבית של ההורים שלי גדלנו על נתינה", מספרת חיה דמרי, "בילדותי, אני זוכרת שחיינו ממש בעוני. היינו במצוקה רצינית: אוכל מהיד לפה, בגדים שעוברים מאח לאח, אפילו חמישה־שישה באותו הבגד, ובמידה גדולה מדי. ובכל זאת, גדלנו על נתינה. חונכנו לתת, לא בשביל לקבל בחזרה אלא כי צריך לתת; ולא רק בגלל שיש לך, אלא אפילו כשאין לך, ודווקא כשקשה.
הבדלים בין סוגי הנצחה שונים צילום: ללא
לאט־לאט גדלו הילדים, כל אחד הקים את הבית שלו, והמצב נהיה טוב יותר. דווקא בגלל העוני שחיינו בו, כשהמצב בחיים הסתדר יותר, הרגיש אבא שלי צורך גדול להודות לה' – ולתת מעצמו לה'. הוא החליט לחסוך כסף להכנסת ספר תורה. נדרשו לו כמה שנים לחסוך, ובמקביל הגיע אליו סכום כסף גדול יחסית ממקור לא צפוי – ובסוף הוא הצליח להגיע אל הסכום הנדרש".
גם מאיה לובינר מצטרפת לדברים ומוסיפה עוד נקודה: "היה לנו ברור שמבחינת אבא, פרויקט חלוקת מצרכי המזון היה מפעל חייו, הדבר החשוב ביותר שעשה בחייו. ולכן גם היה ברור לנו שאנחנו ממשיכים את זה בגדול, כמשפחה: גם כערך המרכזי שגדלנו עליו, וגם מצד שימור המורשת ומפעל החיים של אבא". הנתינה של המשפחה שלה – יש לציין – אינה מתבטאת רק בכסף, אלא גם בעשייה מסיבית בשטח: לוגיסטיקה, שינוע, ניהול ותיאום בין עשרות ומאות המתנדבים שבשטח, סדר למניעת טעויות וכפילויות, ריכוז התרומות, ועוד, והם מפעילים רשת של עשרות מתנדבים ותורמים. "פעמים רבות הציעו לאבא שלי לחפש תורם גדול לפרויקט, אך הוא תמיד אמר: לא מתאים לי שמישהו יבוא וישים מיליון, אני רוצה שזה יהיה קהילתי. שכל אחד יוכל להשתתף, אפילו בסכומים קטנים".
בשונה מחיה דמרי ומאיה לובינר, למשפחת אסרף לא היה ברור מראש איך להנציח את אבי המשפחה. "ניסינו לחשוב על כל מיני רעיונות", מספר שלמה, "לאמא היתה חשובה הנצחה משמעותית, עם תוכן ייחודי ואישי, לא סתם משהו גנרי. אז עלה לי רעיון. פניתי למכון להוצאת ספרי קודש בראשות הרב חיים דרוקמן, שלאבא הייתה אהבה והערכה רבה כלפיו, ושאלתי אם יש איזה ספר על הפרק. כששמענו שהם בדיוק מוציאים ספר על פרקי אבות, אמא שלי התלהבה ממש. היא ידעה שזאת הנצחה ראויה ומכובדת, ולכן הסכום לא היה בעיה. מה גם שזכינו להיות היחידים שקיבלו הקדשה על הספר הזה, כך שהבנו למה המחיר גבוה יחסית. ישנם ספרים שאפשר להנציח בסכום נמוך יותר, אבל כך מקבלים רק חצי או רבע עמוד הקדשה, לצד תורמים נוספים, והספר אינו נקרא רק על שם הקרוב שלך". ואכן, בלעדיות ההקדשה חשובה למשפחות רבות: החיבור לתרומה ולספר הוא ברמה אחרת, נוסף לו נופך אישי במיוחד, וההנצחה משמעותית הרבה יותר בעבורם.
מסתבר שנקודת הזמן הזאת, שבה האדם נפגש בצורה משמעותית עם מה שמעבר לחיים שעל פני האדמה – לוקחת אפילו אנשים פשוטים למחוזות שלא היו בהם קודם. ברצונם לשמר את זכר יקיריהם בצורה משמעותית, בצורה שתותיר רושם אמיתי וגדול על חייהם ועל חיי צאצאיהם, ותשפיע טוב על העולם; הם לוקחים החלטות גדולות, אפילו אם לא היית מצפה זאת מהם, ואפילו אם הם עצמם לא היו מצפים לכך חודשים ספורים קודם לכן...
בלי רעש וצלצולים
מספר המרואיינים המצומצם איננו במקרה, רוב האנשים שביקשנו מהם להתראיין לכתבה סירבו. אפילו אותם השלושה שהסכימו להתראיין כאן לא עשו זאת בהתלהבות או מתוך רצון להתגאות, אלא רק לאחר שהבינו שיש חשיבות לסיפור שלהם, ואנשים נוספים יכולים ללמוד ממנו.
הסיבה לכך היא אמיתית ועמוקה: לא מדובר באנשים המעוניינים להרשים את הסביבה, לבלוט במיוחד או לקבל הכרה מיוחדת. אלו אנשים פשוטים, "מן השורה", שקרוב שלהם נפטר – וכל מה שהם רוצים הוא להנציח את זכרו, להשאיר בעולם דברים ממשיים, בעלי ערך גדול לעולם, לקבל תמיכה מהקהילה המקומית, לזכות ב"דרישת שלום" מאותו קרוב שנפטר.
המציאות שלנו מורכבת מהאנשים האלה. מאחורי כל ספר תורה עומד אדם שתרם אותו, מאחורי כל מיזם חסד עומד מישהו שמפעיל אותו, ומאחורי כמעט כל ספר קודש שיצא לאור עומד אדם שנתן מכספו לטובת עריכת הספר והדפסתו. בדרך כלל אין מדובר במיליונרים או באנשים בעלי חזון להפוך את העולם. אלו אנשים פשוטים, שמה שחשוב בשבילם הוא לעשות דבר־מה לקידומו של העולם ולהגדלת זכרו של קרובם בקרבם. וכך, בשקט־בשקט, מאחורי הקלעים – הולכים ונבנים דברים גדולים בעולם.