אני מורה באולפנה כבר 25 שנה. לפעמים אני שומרת על קשר עם תלמידותיי. מיכל (שם בדוי) הצטרפה אלינו בכיתה י"ב. עיניה מעולם לא פגשו במבטי. הן תמיד היו מוסטות לצדדים או נעוצות ברצפה. היא הייתה הנערה טובת הלב והעצובה ביותר שפגשתי מימי. הבנתי ממנה שהיא בת יחידה, אביה עובד בעבודת כפיים, ועל אמה לא סיפרה. אהבתה הגדולה ביותר הייתה לבעלי חיים, וכך מצאתי נתיב לליבה. גם אחרי שסיימה את הלימודים, המשכנו לשלוח זו לזו הודעות עם תמונות של חיות חמודות. קיוויתי והאמנתי שההודעות הללו משמחות אותה. בתום שנתיים של שירות לאומי, קיוויתי שהיא תתחיל ללמוד, אך זה לא קרה. היא נשארה בביתה עם אביה.
לעולם לא אשכח את יום שישי ההוא, שבו החלטתי משום מה לא להסתפק בהודעת שבת שלום, אלא להתקשר. תוך כדי שיחה, כששמעתי את ההתפרצות האלימה של אמא שלה, מיד ביקשתי ממנה לעלות על מונית ולהגיע אליי לשבת. בשבת היא גוללה בפניי את הסיפור שלה.
ילדה שמגיל אפס סופגת הזנחה קשה והתעללות פיזית ורגשית. ילדה שבגיל 5 הושלכה לימים שלמים למיטה, רק משום שהיה לה חום, האבא במילואים, ולאמא שלה לא היה כוח "להתעסק בזה". ילדה שמעולם לא לבשה בגד אחד שאיננו קרוע, שנאלצה לקחת לעצמה כל בוקר בגדים מלוכלכים מסל הכביסה, ולספוג את ההערות של הילדים והמורים, על הסירחון שעולה ממנה, בעוד אמא שלה, שלא עבדה יום אחד בחיים שלה, רוכשת לעצמה עוד ועוד בגדי מעצבים. ילדה שבגיל 8 הושפלה בחצר בית הספר על ידי אמה שהסבירה לה, מול כל חברי הכיתה, שהחרם שעושים עליה הוא מוצדק, והיא מרשה לכולם לצחוק עליה כי מגיע לה. ילדה שבגיל 10 עברה פגיעה מינית כשאמא שלה הייתה בחדר השני, וכשסיפרה לה, אמה צחקה עליה, וצוחקת עליה עד היום. ילדה שבגיל 12 שאלה את דודתה האם זה כואב למות, ואמרה לה שאם זה לא היה כואב היא הייתה הורגת את עצמה. בתגובה לכך היא חטפה סטירה מהאם.
המכתבצילום: צילום
מיכל נמצאת בסוג של דיכאון מאז שהיא זוכרת את עצמה. בזמן האחרון הדיכאון הולך וגובר. היא גדלה כבר 24 שנה בבית שמצבו הכלכלי הולך ומתדרדר, אבל האב מוכה וחלש, ולא מסוגל לעצור את ההשתוללות הכלכלית של אשתו.
מיכל לא לומדת לפסיכומטרי, ורק לאחרונה הוציאה רישיון נהיגה. היא נשארת בבית כדי לדאוג שלאבא שלה יהיה בית מתפקד. היא מנקה, מבשלת, עושה קניות, וכל היום עומדת לשירותה של האם שממשיכה להרעיל את נפשה בלא רחמים. בשנה האחרונה לקחתי את מיכל תחת חסותי. מצאתי לה דירה בשכירות, והיא עובדת בעבודות מזדמנות שהקורונה מאפשרת לה לעסוק בהן. מתוך דאגה לאביה, פעם בשבוע היא חוזרת לבית הוריה, מנקה שם ומבשלת. היא ממשיכה להיות עם לב טוב וטהור, כל מחמאה שהיא מקבלת מהסביבה משמחת אותה ומרגשת אותה כאילו מצאה אוצר. אבל החיוך נמוג במהירות. מיכל זקוקה לשיקום הרבה יותר רציני.
היא חייבת לעבור טיפול נפשי כדי לטפל בדיכאון, בתהומות של 24 שנות סבל ובפגיעה המינית שמעולם לא טופלה. היא זקוקה למחשב, וגם חייבת להשיג רכב, אפילו ישן ורעוע, כדי להיות עצמאית, ליסוע למקומות העבודה השונים, ולהתנהל בעולם באופן בריא ומעצים.
וכאן אני זקוקה לעזרתכם.
כל מי שקורא את הדברים, הלוואי שתוכלו לתרום למיכל, אפילו קצת.
כל תרומה יכולה לחולל שינוי עצום בחייה של מיכל.
לתרומה באמצעות אתר גיבצ'אק לחצו כאן או באמצעות פייבוקס
(פרטי המורה ופרטי התלמידה חייבים להישאר אנונימיים. לכן צירפנו מכתב מאת הרב דוד סתיו שמאשר שהסיפור אמיתי)
לשאלות ופרטים נוספים ניתן ליצור קשר במייל: ezralemichal@gmail.com