לכלוכית היא פועלת קשת יום עד שערב קסום אחד היא הופכת, אאוט אוף נו וור, לנסיכה לעתיד. במשך כל הילדות שלנו אנחנו מחכות לראות מתי כבר הנסיך יגיע עם נעל הזכוכית ויראה שהבחורה עטוית הסחבות היא בעצם הנסיכה שלו, והם מתאימים כי הם רקדו יחד והיא כל כך יפה ויש לה שמלה של נסיכות. אז הוא מגיע והם נעלמים אל השקיעה. או הזריחה, או מה שיש בדרך כלל אחרי מסיבה סוערת אל תוך הלילה – יבלת בעקב, שקים שחורים מתחת לעיניים, ויום עבודה ארוך ומייגע.
ליפהפיה הנרדמת קורה משהו דומה. היא ישנה מאה שנה, ואז בא נסיך ונדהם מכל היופי הזה שיש אחרי שינה - הבל פה שעושה חשק לאיבוד חוש הריח, שיער סתור ואיפור מרוח – ולוקח אותה ככה, כמו שהיא, אל השקיעה, או הזריחה, או מה שיש בדרך כלל אחרי מאה שנות שינה – מלא אנשים מסביב שמתמרמרים על ההזנחה הארוכה, בעיות כלכליות קשות, וקשיי הסתגלות לחיים בדור לא מוכר.
גם שרק ופיונה מתחתנים ומאושרים לנצח, כי הרי איזה בעיות יכולות להיות למפלצות מכוערות ירוקות בתוך היער, ואנה וקריסטוף אמנם עברו דבר או שניים ביחד, אבל גם הם מתחתנים מאושרים בלשבור את הקרח 2, כי איזה משקעים כבר יכולים להיות מחיים ללא הורים ועם אחות בעלת כוחות אופל מופרזים.
אז ככה אנחנו גדלות: האגדות מסתיימות בהם חיו באושר ועושר, ואנחנו מחכות כל חיינו לנסיך הזה שיעבור במקרה בחור שאנחנו גרות בו ויקטוף אותנו עם הסוס הלבן שלו גם אם אנחנו ישנות בתוך ארון אל עבר חיים מושלמים ומאושרים תמיד.
אבל הורים שלנו חכמים מכל זה, ומסבירים לנו לאורך כל גיל הנעורים וגם קצת אחריו שנישואים זו עבודה קשה ושזה לא פשוט, ושצריך לעבוד כל החיים. הבעיה היא שתמיד בסוף מזמינים אותנו לחתונות, ולא לטיפול הזוגי או לפגישות הגישור, כך שהסיפור על שרק ופיונה שחיים מאושרים בתוך ביצה ביער נראים לנו הרבה יותר רציניים כתיאור מציאות, מאשר האגדות המופרכות על עבודה זוגית קשה גם אחרי שנשואים שנים.
ואז מגיעה חתונמי אהובתנו שנותנת לנו להינות מכל העולמות – היא נותנת לנו חתונה שנראית אושר, מארגנת ירח דבש מאזור חיוג עושר, אבל גם מפרגנת לנו אולי בפעם הראשונה בחיים –להציץ למה שסיפרו לנו כל הזמן על "עבודה זוגית" ו"עבודה קשה" והבטחה לחיים מורכבים שבהם אהבה, או רצון לאהבה – לא תמיד מספיקים. בלהבין מה זו העבודה הזוגית שכולם מדברים עליה.
אנחנו כבר שלושה חודשים רק רוצים שסיפורי האהבה האלה יצליחו, שהאגדות יתגשמו. במשך כל העונה חיפשנו אהבה, ראינו עליות ומורדות, ניסינו לגשר, ראינו בעיניים איך נראית אכזבה ופגיעות ואיך נראה לב שבור, וקיוינו שהפעם זה ייגמר אחרת, שהזוגות ימשיכו אל השקיעה והזריחה גם אם הם הגיעו עם סלי ענק של משקעים מהעבר ושריטות עמוקות בנפש. אנחנו מסתכלים עליהם ורואים אותנו.
אנחנו שואלים את עצמנו בכל פרק – האם אהבה כמו של רוני ונעם היא לנצח? אנחנו שואלים בשבילם, אבל בעצם בשבילנו - האם התאהבות כמו שלנו יכולה להחזיק מעמד בחיים עצמם? אם הם יצליחו להילחם עליה, אז אולי גם לנו כדאי? ואולי הקשר שלנו הוא כמו של דנית ואמיר, אולי יש דברים שאנחנו לא רואים אבל כולם יודעים עלינו? ואולי אנחנו בכלל הגר וניר, שכל כך רוצים, אבל. ואנחנו שמחים להימרח לעוד פרק אחד כדי להמשיך לקוות, תקווה שלא מכזיבה - ולראות שלפעמים קשה נורא ביחד, אבל יותר קשה לחוד, ולפעמים אפשר לנסות שוב, ואפשר בזהירות בזהירות גם אולי להצליח.
אנחנו כל כך רוצים שהם יצליחו, שהם יאהבו, שהם יחיו יחד, כי סוף סוף אנחנו רואים אותם, אבל מבינים גם אותנו.