מזל טוב 72 למדינת ישראל! ואם כבר איחולים, אז הוספתי כמה נקודות למחשבה על עצמאות, חופש בחירה וחירות מאושרת. יום הולדת זו הזדמנות נפלאה לשינויים חגיגיים לכל אדם, ארגון, חברה או מדינה. זו בעצם צומת, שראוי וצריך לבדוק מתוך מחשבה כנה וגאווה מהולה בחשבון נפש, את הדברים הבאים:
1. מה התכוונתי בנקודת ההתחלה שלי? כלומר אז שהתחלתי, נניח שהתחתנתי, או הקמתי את החברה או ייסדתי את המדינה, מה התכוונתי להשיג, לפעול, להרגיש, להגשים וכו'..
2. מה השגתי עד היום? האם הצלחתי במה שרציתי להשיג? באיזה ציון? כמה רחוק הגעתי והאם סטיתי מהדרך המקורית שרציתי ללכת בה?
3. מה גרם לי לסטות מהדרך? אם לא נתתי לעצמי ציון 85 ומעלה, אבדוק מה גרם לי לסטות מהדרך? באילו נקודות טעיתי או לקחתי החלטות לא מדויקות?
4. לאן אני הולך מפה - מהנקודה הנוכחית? האם הכוונה המקורית, היא עדיין המטרה שלי? האם אחרת?
5. איך אני נמנע מטעויות? כיצד אני משתמש בניסיון שלי ונמנע מטעויות, כמו שעשיתי בדרך עד פה, כדי שלא אאבד את הדרך שוב, והפעם, ביומולדת הבא, אתבונן אחורה בסיפוק ואהיה יותר מדויק ומאושר?!
חשוב - אין ספק שאנחנו רחוקים מאד ממה שתכננו, אבל אם אנחנו חושבים על המדינה או על עצמנו, צריך להימנע משיפוט קפדני מדי ועדיין לחפש נקודות חיוביות להיות גאה בהם ואסיר תודה על מה שכן הצלחתי להשיג.
בכל העולם, ליום הולדת של המדינות קוראים "יום העצמאות", בעיקר על שום השליטה הצבאית שלהן בשטח של עצמן. עצמאות כלכלית בלי תלות במדינות אחרות, היא כמעט בלתי אפשרית כיום, כנ"ל פוליטית, חברתית, תקשורתית ולאחרונה חשנו על בשרנו מימד חדש - רפואית. אבל בחיים הפרטיים שלנו, המצב הרבה יותר טוב.
היות והתמזל גורלנו לחיות במדינה דמוקרטית (כרגע לא, זה בתנאי שיגמר חג-הקורונה ונשוחרר להיות חופשיים שוב), אבל בדרך כלל יש לנו אפשרות מוחלטת לנוע בחופשיות, חופש מלא לדבר ולכתוב בחופשיות ובלי פחד, לטוס, להתחתן, להוליד, לעבוד ואפילו למות. ממה שבא לנו.
זו זכות עצומה שלמיליארדי אנשים בעולם אין. רוב העולם, אם סופרים כמה אנשים חיים תחת משטרים דיקטטורים, אינו דמוקרטי. באמת שזכינו! כאנשים פרטיים, כל אחד מלך בעולמו, הבה נתמקד בדרך שלנו קדימה ונאחל לעצמנו חופש, חירות ועצמאות במישורים הבאים:
1. שנזכור תמיד שגם אם זמנית, אנחנו מוגבלים בתנועה הפיזית שלנו, את הרוח שלנו אי אפשר לכלוא.
מצב הרוח שלנו, תלוי רק בנו, כמו האושר שלנו שהוא ממש תדר פנימי, שאינו תלוי באף אדם מבחוץ.
נכון, בהרבה רגעים במהלך היום, אנשים מעצבנים/מאכזבים/מתסכלים אותנו. הרגש שלנו - לגיטימי וטבעי, אבל את התגובה שלנו? רק אנחנו קובעים.
2. שנזכור תמיד, שאף אחד אין לו רשות לפגוע בזכות שלנו לאושר.
3. שנזכור ששום סוג של אלימות הוא "מקובל כי ______". בוודאי בחיי הזוגיות שלנו. לא אלימות פסיבית (אז אני לא בא), לא כלכלית, לא פיזית, והייתי ממש שמח אם אפילו "פרצוף חמוץ" היה מוגדר כאלימות לא מותרת בזוגיות. הרבה מדי פעמים אנחנו נמנעים מלעשות דברים כיפיים (לצאת עם חברים, אוכל מסוים, מוזיקה) כדי להימנע מפרצוף חמוץ...וזו טעות כפולה.
4. שנזכור שמצד אחד אף אחד לא יגיד לנו איך להתנהג, איך לדבר, מה לאכול, איך לרקוד, במה לעבוד, מה לעשות עם הגוף שלנו, במה להאמין, אילו ערכים לקיים וממה להימנע, איך להתלבש, למה להתמכר, איך להתנהג למשפחה שלנו וכמה לכבד את הורינו. ועוד מאה דוגמאות לחירות ו"חופש להחליט עלי". אבל מצד שני, יש מקובלויות ומוסכמות חברתיות וכל אלה קובעים מי אני בעיני הסביבה ואיך יתייחסו אליי חזרה. מה שאני מפיץ - זה מה שאקבל. מה שאזרע - אקטוף. ובלי דוגמה אישית - אין חינוך ילדים.
5. שנזכור שאנחנו יצורים גמישים, סתגלתניים, שמתנהגים בכל מקום לגמרי אחרת. במילואים, עם האחיינים, מול משחק כדורגל, בשיחה עם חברה, בכביש, במיטה, מול הבוס, עם הפקידה ובמשחק עם הבנים...אז כל אחד מאתנו מכיל את כל התכונות האנושיות - הטובות והנוראיות וכמו שאני יודע לבחור מילים עם הבוס שלי, כך גם ראוי שאדבר אל אשתי וילדי ואחי והורי.
רק אני בוחר איזה צד שלי "בא עכשיו לידי ביטוי" ועם הכלים והמוטיבציה הנכונים - כל אחד יכול לבחור מתוך עצמו, התנהגות אחרת לגמרי ממה שהתנהג עד עכשיו במצבים דומים. אם היינו יודעים שזה שנדחף לפנינו בכביש ממהר להלוויה של אביו לא היינו כועסים נכון? והאם מישהו היה מצליח למחוק את החיוך שלנו אם היה לנו טופס זוכה בלוטו בכיס? אז זה סימן שזו הבחירה שלנו, ולא הכרח או "אין מה לעשות, זה אני".
6. שנזכור שנתינה היא תנאי לקבלה ולא ההיפך, ויש לנו חופש מוחלט למי לתת ומה, אבל באותה מידה גם בנו בוחרים כל יום מחדש. וזה נפלא, כי כל יום מחדש יש לנו הזדמנות להוכיח שאנחנו ראויים למלךאו המלכה שבוחרים להירדם לצידנו כל לילה.
7. שנזכור שהעצמאות לקבוע, או האפשרות להחליט, היא זו שבעצם מפרידה שולט ונשלט. המלך תמיד קובע, גם אם הוא יוצא למלחמה וגם כשהוא חותם הסכם שלום. כולנו פה מלכים ומלכות, בנים של "עבד פנימי ובעל רגשי נחיתות", שהדרך היחידה להתגבר עליו היא לנהוג מתוך היכולת שלנו לשלוט ברכות, לחמול על החלש מאתנו, לוותר ולתת יד לעזרה בלי לשפוט "אם מגיע לה".
8. לזכור את לקח הקורונה, שאפשר למדוד בקלות שטח של תא כלא, אי אפשר למדוד חופש. זו תחושה בלי גבול פיזי, או משקל, צבע, בטון או ברזל...זה בעצם להיות בלי (סורגים) ולהרגיש עם (חופש).. זה מלמד אותנו ששום דבר חומרי כמו קירות, מזג אוויר, בגדים, מכונית, צורת גוף, כסף, השכלה, שיער, גובה, עדה, מצב משפחתי ושאר פרמטרים שוליים - לא קובע אושר זוגי.
לכן, בוחרים בן זוג לפי תחומי עניין, ערכים ואמונות ולא לפי מראה חיצוני (רק משיכה בסיסית), מקצוע (רק בדיקת שאפתנות) וכסף (רק שלא יהיה תלותי עלינו). זהו. את השאר עושים יחד.
9. זוכרים שיש לנו חופש מוחלט לעבוד במה שבא לנו וכל אחד מאתנו נולד עם המון כישורים וכישרונות ויכול לעבוד בכמה תחומים, אפילו במקביל. אגב, מי שרוצה להיות עשיר, שישען על כל המחקרים שמוכיחים שעשירים: עובדים במשהו שתורם לאחרים, עובדים במה שבא להם בקלות, עובדים בתחום שהם אוהבים ומתאים להם.
10. הסעיף הכי חשוב בסוף, חירות אמיתית, עצמאות משמעותית וחופש מוחלט זה להתגבר על השדים שבתוכי. מה שבאמת מגביל אותנו זה רק דברים שבתוכנו. פנימה. דוגמאות:
-חוסר אמונה במה שיש לנו לתת, גורם לנו להתפשר על בני זוג לא ראויים ולהיכנע לנצלנים.
-עצלנות מוגזמת תביא אותנו לעודף משקל וחוסר מסוגלות בריאותית
-התמכרויות יביאו אותנו לחיות בלי שליטה, בלי מידתיות ופחות באיכות חיים. עישון, סוכר, אדרנלין, קורבנות וכו'..מהכל אפשר להיפטר ולהתחיל מחדש.
-עצלנות רוחנית תביא אותנו לחכות שנים לבד "שמישהו יקבל אותי כמו שאני" במקום לתקן ולחיות בחיבוק מציאותי.
-חוסר הבנה ש"הכל באחריותי" גם ההצלחות וגם הפדיחות, יגרום לי לבזבז את החיים שלי על תירוצים והאשמות.
- תכתיבי "לא נעים" ו"מה יחשבו עלי" יגרמו לנו לחיות לפי חיים שמצפים מאתנו לחיות ולא באמת "מה שבא לנו"...
- חיים בעבר ופנקסנות לא יאפשרו לנו למחול לעצמנו ולסביבתנו ויהפכו אותנו למרירים ומלאי טענות.
- שמירה בבטן של רגשות רעים וקונפליקטים פנימיים לא פתורים, יחלישו את המערכת החיסונית שלנו ויביאו אותנו לחלות הרבה ובמחלות קשות..חו"ח.
- מיקוד מוגזם על "מה חסר לי" ולא "כמה אני מבורך", דרך יוזמה של רגעים קטנים של נחת, יגרמו לנו להיות חסרי אמונה בטוב שבעולם ולא מלאי אופטימיות, אהבה עצמית וחיוך...
לסיום: פעם שאלו אותי בבי"ס "מה עדיף להיות, ראש לשועלים או זנב לאריות?!"...אני מאחל למדינה שלנו ולכולנו, שנהיה רק אריות...לא אכפת לי איזה חלק!
שמרו על עצמכם עוד לפחות 72 שנים, אסף.
הכותב: אסף יערי, מטפל זוגי ויועץ לזוגיות מאושרת מוסמך (NYU). לשאלות או קריאת מאמרים נוספים - 0548118400 או yaariasaf@gmail.com. חפשו בפייס - yaari asaf.