האם הבידוד מחייב בדידות?

הפגת הבדידות של הבודדים חיונית לא פחות ממטרות חיוניות אחרות אולי צריך לאפשר לבודדים שבנינו להיות מאומצים. דווקא בתקופה כזו

חדשות כיפה גיא צבירן 20/03/20 12:40 כד באדר התשפ

האם הבידוד מחייב בדידות?
אילוסטרציה, צילום: shutterstock

התקנות החדשות פוגשות מציאות חברתית מורכבת, כלומר כזו שלא מורכבת רק מבתים שיש בהם "בני אותו תא משפחתי", אלא כזו שיש בה בתים עם כל מיני סוגי אנשים – מה שהתקנות מכנות "יחידים השוהים יחד במקום מגורים אחד". אולי לפני חמישים שנה היו אומרים פשוט "משפחה", היום זה קצת אחרת. רק בני אותו תא משפחתי או יחידים השוהים יחד במקום מגורים אחד, רשאים להתקרב זה לזה מרחק קצר משני מטרים. בגלל שגם אסור לצאת מהבית לשום צורך שאינו חיוני, כל אחד נשאר לחיות עם הקרובים אליו תחת אותה קורת גג.

אבל מה זה בעצם אומר על כל מציאות אחרת? אלמן או אלמנה, גרוש או גרושה, רווק או רווקה, או פשוט אדם שגר ממש לבד? אני מעריך שיש בין עשרות למאות אלפי אזרחים כאלה במדינה. האם עכשיו יהיה אסור עליהם לצאת מהבית ולהיות באינטראקציה אנושית עד להודעה חדשה? איך נראה כך שולחן השבת, ואיך נראה ליל הסדר? איך נראים סתם צהרי יום של חול?

אבל זה יותר מזה. זה נוגע במהות של היחסים החברתיים שלנו. ניקח לדוגמא את פלוני, שמתגורר בדירה עם עוד שני שותפים; בדירה שממול, מתגוררות שלוש שותפות. בימים כתיקונם, הם נפגשים ערב בשבוע וסתם רואים סרט או אוכלים חביתה, ובשבת הם עושים ביחד קידוש וארוחה. האם הם נחשבים למי ששוהים יחד במקום מגורים אחד או לא? ומה אם זו לא הדירה ממול, מה אם זה אדם גרוש בן חמישים, שכל ערב שבת סועד אצל אותה משפחה של חברים, כבר למעלה מעשור. זה מספיק קרוב כדי להיות אפשרי? ואם הם יישבו במרחק מה זה מזה סביב שולחן האוכל?

התקנות גוזרות עלינו ריחוק וזה חשוב ביותר לבריאות כולנו; אך האם הבידוד מחייב בדידות? בדידות, שהיא אחד מגורמי הסיכון המשמעותיים לבריאות נפשית וגופנית כאחד?

למזלנו התקנות הן סגר נושם, וסובלנות פרשנויות שונות. אני מסתכן כאן באמירת דברים שעשויים לעורר מחלוקת, ומחלוקת היא אחד הדברים הכי פחות אהובים עלי. במיוחד בגלל שאני סומך מאוד על משרד הבריאות ומחמיר על עצמי יותר מההנחיות. אך נדמה לי שאי אפשר אחרת. סעיף 2.10 בתקנות מתיר יציאה לצורך חיוני שאינו מפורט בפסקאות שלפניו, בלשון כללית, בדיוק בשביל המקרים הללו. אם אותו אדם גרוש בן חמישים ייאלץ לבלות את כל ימיו לבד לגמרי, הוא לא ייצא חיוני יותר מהצד השני של הסיפור כשייגמר. וגם אם הוא רווק בן 28 שחי בדירה קטנה בפאתי איזו שכונה ואין לו עבודה חיונית.

בתקוע, יישוב שיש ייחודיות בהטרוגניות האנושית שלו, רב היישוב אבי בלידשטיין נשאל על כך על ידי בני ובנות היישוב והשיב:

'מנה מיוחדת של בדידות שמורה לאנשים שפיסית חיים לגמרי לבד – בין אם אלו אלמנים\ות, גרושים\ות או רווקים\ות, ושאופציות האירוח והסעודות המשותפות נסגרות בפניהם כעת כמעט לחלוטין. אני מציע, על מנת לאפשר חיים בלי לסכן חיים, שכל אדם יאמץ משפחה אחת, קבועה, ויאומץ על ידה. כך לא מעלים כמעט את סיכויי ההדבקה, ומאפשרים להפיג מעט את הבדידות. זו הזמנה למשפחות לפנות ולאמץ, והזמנה לבודדים להתאמץ. זה רלוונטי גם לשבת וגם לאמצע השבוע.
"ואתה שלום, וביתך שלום, וכל אשר לך שלום"
'
יהי רצון שנהיה שלום, ובתינו שלום, וכל אשר לנו שלום.

כותב הטור - גיא צבירן

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן